תא"מ 17033-03-15 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' שיינר ואח'

זוהי תביעה לשיבוב כספים ששילמה התובעת למבוטח שלה בגין נזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מנפילת עץ הנטוע בחצרי הנתבע 1 שבוטחו על ידי הנתבעת 2.

במעמד הדיון התובעת לא העידה עדים מטעמה וטענה כי לאור האמור בכתב ההגנה אין היא חייבת לעשות כן. הנתבעים טענו כי מאחר ולא הובאו עדים על ידי התובעת הרי שאין הוא צריכה להעיד עדים מטעמה ולכן דין התביעה להדחות. הצדדים סיכמו טענותיהם בקצרה, ובין היתר התייחסו לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) העוסק בהעברת נטל הראיה. בנוסף טענה הנתבעת כי לאור הוראת סעיף 62 (ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, שעניינו החרגת זכות התחלוף, מנועה התובעת מלתבוע שכן מבוטחת התובעת היא חברה של רעיית הנתבע והיתה אצלה בביקור בעת המקרה.

בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי ביום האירוע חנה הרכב הנפגע בסמוך לבית ברחוב נורדאו 42 בהרצליה ולפתע קרס העץ שהיה נטוע בבית הנתבע 1 על רכב המבוטח.

בסעיף 5 לכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הם מודים בקריסת העץ אך מוסיפים כי הדבר קרה עקב הרוחות העזות שנשבו באותו היום שהן בבחינת כוח עליון.

לכתב התביעה צורפה הודעת המבוטח ובה נטען כי הקריסה קרתה כתוצאה מרוחות, פרט שלא צוין בכתב התביעה. במעמד הדיון הוגשה גם הודעת הנתבע 1 לנתבעת 2 ובה ציין גם הוא כי היו באותו יום רוחות חזקות בכל הארץ.

כאמור לעיל, התובעת לא העידה את המבוטח מטעמה. אף שהכלל היסודי בדיני הראיות הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, הרי שבמקרה זה אין באי הבאת העד כדי לפגוע בתובעת שכן מכתבי הטענות וההודעות שצורפו להן עולה כי אין כל מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאירוע, לאמור: עץ הנטוע בחצרי הנתבע 1 קרס כתוצאה מרוחות עזות על רכבו של מבוטח התובעת. אלא שהנתבעים טוענים בכתב ההגנה כי לא מדובר ברוח סתם כי אם ביום שבו סערו הרוחות באופן יוצא דופן וכי העץ עמד בעבר ברוחות חזקות לא פחות ולא היתה לנתבע סיבה לצפות כי הפעם יקרה משהו שונה.

יוצא, איפוא, כי גדר המחלוקת מצטמצם לשאלה האם הרוח העזה היא שגרמה לקריסת העץ. אין צורך להכביר מילים בדבר ההלכה הידועה מימים ימימה ולפיה "בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני). מכאן שהנטל להוכיח כי מדובר ברוחות חזקות וחריגות מוטל על הנתבעים. לפיכך, ממילא עדותו של מבוטח התובעת לא היתה תורמת להבהרת המחלוקת או משנה במשהו שכן יש להניח כי היה מעיד על קריסת העץ על רכבו ועל הרוח החזקה ותו לא, דבר שאינו שנוי במחלוקת מצד הנתבעים. על הנתבעים היה להוכיח כי מדובר היה ברוח חזקה וחריגה עד כדי שתחשב כוח עליון, אך הם לא הביאו כל חוות דעת המלמדת כי הרוחות שנשנבו היו חריגות ועוצמתיות במיוחד. די בכך כדי להגיע למסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם הבסיסית כי מדובר בכוח עליון.

אשר לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, הרי שסעיף זה קובע את הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" בהתקיים שלושה תנאים: 1. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; 2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; 3. אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקט זהירות סבירה. לפי הוראת הסעיף במידה שהוכח קיומם של שלושת התנאים האמורים, כי אז עובר נטל השכנוע לנתבע להוכיח כי לא התרשל (ראו: ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 455 (1995)).

התנאי הראשון לסעיף מתקיים, שכן מבוטח התובעת לא היה במקום האירוע בעת שהעץ קרס (בכתב ההגנה נטען כי רעיית המבוטח, שככל הנראה נהגה ברכב באותו היום, שהתה בביקור בבית הנתבע 1 בעת המקרה). העובדה שהתובעת יכולה הייתה ליטול את העץ לאחר האירוע ולערוך בדיקות שונות אין בה כדי לשנות מסקנה זו, שכן לא זו בלבד שהעץ לא היה שייך לה, אלא שגם הנתונים המתייחסים לפעולות השונות שנעשו או לא נעשו עובר לאירוע בכל הקשור לעץ אינם מצויים בידיה. התנאי השני מתקיים אף הוא, שכן האירוע אירע על ידי נכס שבשליטה מלאה של הנתבע 1, דבר שאיש לא חולק עליו. באשר לתנאי השלישי, הרי שבנסיבות המקרה נראה כי הסיבה לקרות האירוע מתיישבת יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקט זהירות שכזו, ובייחוד כך הדבר משום שהנתבעת לא הוכיחה כי מדובר ברוח כה חזקה עד שהיא בבחינת כוח עליון.

האם זכות התחלוף של התובעת נשללת מכוח הוראות סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח ?