תא"מ 16822-04-15 לוי נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ

תביעה בגין נזקים לאופנוע, שנגרמו בתאונת דרכים.

1.התובעת היא בעלת אופנוע. בנה, מר סתיו מלול (שגילו אינו ידוע אך הגדיר עצמו "בן 17" בבואו להסביר מדוע אינו מסוגל להסביר את פרטי התאונה), הוא שנהג באופנוע, משך תשעה חודשים, עד לתאונה שאירעה. גרסתו בכתב התביעה: התאונה אירעה ביום 8.11.15 (בעדות הובהר – ביום 8.11.14). הוא נסע ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן (לאחר מכן תיקן בעדות – היה זה רח' בן גוריון ברמת גן). מימינו היו רכבים חונים, לפתע יצאה מכונית מחניה מצד ימין, נהגה ביצע פניית פרסה מהירה במקום אסור, שבו קו הפרדה רצוף, נהג האופנוע ניסה לפנות לשמאל כדי להמלט מן התאונה אך נהג הרכב המשיך בנסיעתו, פגע באופנוע וגרם לו נזקים קשים עד כדי הבאתו לידי אובדן מוחלט. נהג הרכב הפוגע אף התנצל לאחר התאונה והודה כי לא הבחין בנהג הרכב הפוגע. על כן תבע את הנזק לאופנועו בניכוי שרידים, בתוספת שכ"ט שמאי, בסך 10,920 ₪, ואף עוגמת נפש תבע.

2.גרסת נהג התובעת בהודעתו בטופס התביעה (שניתן להבין כי נרשמה מפיו ולכן שובשה): "נסעתי ישיר בכביש, לפתע חתך רכב שהגיע ממול החליט לבצע פניה לתוך המסלול שלי ונפשנו ... נפגעתי גופנית, פונה לבית חולים... יש עדים לאירוע".

3.תמצית גרסת נהג התובעת, הפעם בדיון: הוא נסע לבדו ברח' בן גוריון לכיוון צפון, מקום בו יש עדיין נתיב אחד, לפני פיצול הנתיבים בהמשך לקראת צומת עם רח' ז'בוטינסקי. רכב הנתבעת חנה מצד ימין, ביצע לפתע סיבוב פרסה, שאת היותו סיבוב פרסה ולא פנייה לשמאל מסיק מר מלול מכך שלא ניתן לפנות לשמאל, שהרי אם היה עושה כן היה הוא "נכנס לתוך בניין גבוה" – הוא בניין רב קומות ברח' בן גוריון 48 שהצדדים הסכימו כי שם אירעה התאונה (להלן: הבניין). מר מלול ניסה לסטות לשמאלו, אך רכב הנתבעת חסם את דרכו, הוא התנגש בו בניצב, באיזור דלת שמאל קדמית של הנהג, נפל לאחור, בעוד האופנוע מחליק ומגיע עד לרחבה שמתחת לבניין.

4.תמצית גרסת הנתבעת, באמצעות הנהג מטעמה מר אריאל פנסטר: הוא נסע ברח' בן גוריון לכיוון צפון. הוא מתגורר בבניין ברח' בן גוריון 48. הוא עצר מול הבניין, מקום בו לצו הקו הלבן הרצוף ישנו קו מרוסק קצר המסמל אפשרות לכלי הרכב הנעים צפונה לפנות לשמאל, לתוך חניון הבניין (תמונות הוצגו). הוא אותת לקראת ובזמן ההמתנה לפנייה שמאלה, המתין למעבר של מספר מכוניות שהגיעו ממול, החל בפניה לשמאל, ובעודו חוצה את הנתיב הנגדי וכמעט משלים את החציה שמע חבטה משמאלו, והבחין באופנוע ובמר מלול.

5.שמעתי בדיון שהושלם היום את הנהגים ואת חקירותיהם. בחנתי את כל החומר שהוצג, לרבות תמונות התאונה ומקום האירוע. לאחר אלה נמצא כי דין התביעה להידחות.

6.התקשיתי עד מאד לאמץ את גרסתו של מר מלול לאירוע. גרסאותיו, כפי שהודגם, היו משתנות. הסברו כיצד בהודעתו טען כי רכב הנתבע הגיע "ממול" ובבית המשפט טען שהרכב ביצע פניית פרסה ("כשרשמתי 'ממול' אני לא מורה ללשון אלא ילד בן 17. זה מה שרשמתי באותו רגע") היה רחוק מלהניח את הדעת. הטענה בכתב התביעה כי נהג הנתבעת התנצל ולקח אחריות על התאונה התבררה כנטולת יסוד: הוא לא שמע מנהג הנתבעת דבר. טענתו כי רכב הנתבעת עמד בחניה מצד ימין לצד מכוניות חונות אחרות ואז ביקש לבצע פניית פרסה – נטול היגיון. מימין – מפרץ אוטובוסים. מה היה למר פנסטר לחנות באותו מפרץ, מדוע עמדו שם מכוניות חונות, ומדוע יבצע סיבוב פרסה – לא נדע. בניגוד לטענת מר מלול, קיימת אפשרות לפנייה לשמאל, ובנקודת התאונה אין קו הפרדה רצוף. בניגוד לטענתו, פנייה לשמאל אינה בלתי הגיוניות שכן היא "לתוך הבניין הגבוה", אלא הגיונית במיוחד – ישירות לחניון הבניין שבו מר פנסטר מתגורר. גם פיזיקלית, אין היגיון בהסבר מר מלול לתאונה. אם התנגש ברכב הנתבעת בניצב, כפי שתיאר (נהג הנתבעת לא ידע לתאר כיצד אירעה הפגיעה), אזי הנזק לא היה נגרם לכל אורך דופן שמאל של רכב הנתבעת, כפי שאירע בפועל, וכפי שמתיישב דווקא עם התנגשות שבה האופנוע מגיע במהירות גבוהה יחסית ואגב ניסיון התחמקות מועך את רכב הנתבעת לאורך דופן שמאל. אם הפגיעה הייתה בניצב, מר מלול לא היה נופל לאחוריו, אלא ממשיך לפנים (מעל או לתוך רכב הנתבעת). אם הפגיעה הייתה בניצב, אופנועו לא היה מחליק כלל, ודאי לא מרחק של 7-10 מטר שמאלה מכיוון נסיעתו של מר מלול ברגע התאונה, עד לרחבת הבניין (כך תיאורו). אלו, נציין, רק מקצת הקשיים בגרסת מר מלול.

7.לקשיים אלה היתוסף חוסר יכולת של מר מלול למסור גרסה סדורה, או להתמודד נכוחה עם גרסת נהג הנתבעת, כאשר ניתנה לו הזדמנות לעשות כן. גם כאשר יזכה בכל הנחות קשיי הזכרון או הגיל (כבקשתו), הסברו נותר לוט בערפל.

8.גרסת מר פנסטר הייתה מסתברת בהרבה: הוא נהג בנתיב האחד שברח' בן גוריון (בתמונות רואים כי היה זה בסמוך לפני התפצלות הנתיב לשניים ואז לארבעה). הוא המתין בנתיבו, בסמוך לקו המרוסק המאפשר לו פנייה לשמאל לחניית הבניין. אפשר שמר מלול ראה את הרכב העומד מאוחר מדי; אפשר שקיווה כי יספיק לעוקפו; לא נדע, אך כך או כך, ניסה לעוקפו, במקום שברור לחלוטין כי אסור באיסור חמור לעוקפו. מר מלול ניסה להימלט לשמאל כאשר ראה שרכב הנתבעת מתחיל בחציית הנתיב הנגדי אגב הפנייה לשמאל, גירד ומעך את דופן שמאל של רכב הנתבעת, והחליק תוך שמר מלול נופל ממנו.

9.מובן שלעולם אין אפשרות לקבוע בפסקנות בתיקים מעין אלה איזה גרסה היא הנכונה, בבחינת "אמת לאמיתה", אך הראיות שהובאו מובילות למסקנה שלפיה גרסת הנתבעת עדיפה.