תא"מ 16773-07-14 פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ נ' שיביאק ואח'

לפני תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים שארעה ביום 31.1.13.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה: התובעת העידה כי עמדה בתמרור עצור, וכי רכב הנתבעת, שעמד לפניה, "פתאום החליט לנסוע לאחור" ופגע בה (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 12-11). הנתבעת אישרה כי עמדה בתמרור עצור והחליטה "לנסוע רברס, לנסוע בדרך אחרת, מאחורי עמדה בחורה ולא ראיתי אותה, הייתי על אפס קמ"ש, עשיתי רברס" (עמוד 5, שורות 21-19).

השאלה שבמחלוקת היא שאלת היקף הנזק והוכחתו. לטענת הנתבעת, כתוצאה מן התאונה נגרם נזק של מה בכך, ללוחית הרישוי של רכב התובעת. עוד טוענת הנתבעת כי רכב התובעת נבדק רק שבעה חודשים לאחר התאונה. בכך, כך נטען, יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים הנטענים (בסך של 1,789 ₪). הנתבעת סומכת טענתה על פסק הדין שניתן בע"א (מחוזי ת"א) 8104-11-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (23.11.2015) (להלן: עניין כלל). נטען כי מדובר בפסק דין מנחה, במסגרתו נתקבל ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, תוך שנקבע כי העובדה שהשמאי מטעם התובעת בדק את הרכב בחלוף מספר חודשים ממועד התאונה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי לנזקים הנטענים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובמוצגים שהוגשו לי, שמעתי את עדויות הנהגות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה במידה הדרושה בהליך אזרחי.

אכן, בפסיקה נקבע לא אחת, כי מקום בו חלף פרק זמן ניכר בין מועד התאונה לבין בדיקת השמאי את הרכב, עשוי הדבר להוביל לקביעה כי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק נותק. כך נקבע בעניין כלל שלעיל, עליו נסמכה הנתבעת; כך נקבע גם בפסקי דין נוספים (ראו, בין השאר, את האסמכתאות הנזכרות בסעיף 10 לעניין כלל). בבר"ע (מחוזי ת"א) 1032/05 הדר נ' אבוטבול (3.1.2006), נקבע, למשל, כי "חוות הדעת עליה מבקש המבקש להסתמך, נערכה בחלוף כחצי שנה לאחר מועד קרות התאונה. לפיכך, אין כל אפשרות לסמוך על חוות הדעת להוכחת גובה הנזק, בשל פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד התאונה ובין מועד עריכת חוות הדעת" (סעיף ד' להחלטה; הדגשה הוספה).

עם זאת, בתי המשפט חזרו וקבעו כי כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו. במקרים רבים, למרות השיהוי בבדיקת הרכב, נתקבלה התביעה במלואה או בחלקה (תוך ניכוי סכום מסוים מהפיצוי). הודגש כי "אין עקרון כלשהו לפיו מַעבר תקופה מסוימת בין האירוע לבדיקת הנזק מנתק את הקשר הסיבתי. הכול תלוי במהות הפגיעה, היקף הנזק, והשאלה אם היה ניתן לנסוע עם הנזק שנגרם אם לאו. מצב אוטומטי לפיו מעבר כך וכך ימים אחרי התאונה עד לבדיקה או התיקון מנתק את הקשר הסיבתי, אינו קיים. אין להסתפק בטענה הכללית של מעבר זמן כזה או אחר כדי לדחות תביעה בטענה זו. הטענה הינה טענת הגנה, ומי שטוען אותה , חייב לא רק להסתמך על מספר הימים שעברו, אלא להתכבד ולהוכיח , כי הרכב נפגע באירוע אחר בין מועד התאונה הנדונה ומועד התיקון או בדיקת הנזק על-ידי שמאי. אינני אומר כי למעבר הזמן אין כל משמעות, אומר רק כי אין בו להוות ראיה חותכת על ניתוק הקשר הסיבתי בין התאונה והנזק, ובנוסף הוא יכול להיות שיקול או גורם נוסף לקביעה בדבר הקשר הסיבתי כאשר יש בנוסף אליו גם ראיות או גורמים, אפילו ראיות נסיבתיות בדבר מעורבות הרכב באירוע נוסף. ברור שככל שהזמן ארוך יותר, יקבל אורך הזמן משמעות גדולה יותר, ומשקל גדול יתר, בנוסף לראיות ונסיבות אחרות, אך לעולם אין בו לבדו כדי לנתק את הקשר הסיבתי" (תא"מ (שלום ת"א) 49631/08 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (28.10.2009). וראו גם את תא"מ (שלום ראשל"צ) 41839-02-14 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' פוקס (30.5.2015) והאסמכתאות הנזכרות שם).