תא"מ 16592-05-13 מנהל מקרקעי ישראל - נ' שכון אזרחי בעמ ואח'

לפניי בקשה לביטולם של פסקי הדין שניתנו נגד הנתבעים 1 ו-2 בהליך זה.

בפי הנתבעים שלל טענות, המבקשות לכסות הן על מחדליהם להתייצב בהליך – כאשר הנתבעת 1 אף לא הגישה כלל כתב הגנה – והן על מחדלם להגיש בקשה לביטול פסק הדין במועד.

דין שתי הבקשות – זו של הנתבעת 1 וזו של הנתבע 2 – להידחות.

אשר לנתבעת 1 – פסק הדין בעניינה ניתן עוד ביום 9.10.2013 (!), הבקשה לביטולו (ביחד עם בקשה להארכת מועד) הוגשה רק ביום 29.6.2014 – קרי, כמעט 9 חודשים לאחר מכן.

בשונה מן הטענה כאילו פסק הדין לא נשלח ולא התקבל – פסק הדין נשלח על ידי המזכירות לכתובתה של הנתבעת 1, אולם חזר בציון "לא ידוע". מכל מקום, חרף הטענה כאילו כתב התביעה (להבדיל מפסק הדין) הומצא לכתובת שאינה הכתובת הרשומה ברשם החברות – הנתבעת 1 לא צירפה כל ראיה לכתובת הרשומה ברשם החברות, ואף לא תמכה את התשובה לתגובה בתצהיר, שיבהיר לאיזו כתובת היה על התובעת להמציא את כתב התביעה (ולאיזו כתובת היה על בית המשפט להמציא את פסק הדין) על מנת שיתקבל אצל הנתבעת 1.

זאת ועוד: הנתבעת 1 עצמה מודה, בסעיף 16 לבקשה להארכת מועד, כי כתב התביעה והזימון הומצאו לכתובת שלא עודכנה, אך הייתה כתובת ששימשה את החברה. מכאן שאין מדובר ב"ביטול מחובת הצדק".

לגופו של עניין, כאשר הנתבעת היא תאגיד, יש קושי לקבל טענה של מצב בריאותי לקוי – כשם שאין תאגיד סובל "עגמת נפש", כך אין הוא סובל "מצב רפואי קשה", ועל כן – ועם כל ההבנה למצבו של מנהלה הנוכחי של החברה, אין הנתבעת 1 יכולה להישמע, לטעמי, בטענה זו.

מכאן שאני קובע, כי לא היה כל הצדק סביר לאי הגשת כתב הגנה ולאי-התייצבות להליך, ובוודאי לא כזה שיש בו כדי לבטל את פסק הדין באיחור שבו הוגשה הבקשה.

גם סיכויי ההגנה אינם מצדיקים, לגופם, ביטולו של פסק הדין, ולו לכאורה. הטענה היחידה שהועלתה ואשר דרשה בחינה מעמיקה יותר היא טענת ההתיישנות, אולם גם בה – אין ממש. טענתו של המינהל כלפי הנתבעת 1 היא, כי הנתבעת 1 גרמה לתובע נזק בגין התנהלותה, והיקף הנזק – כהיקף דמי החכירה שלא שילם הנתבע 2, הא ותו לא. טענה זו לא התיישנה במועד הגשת התביעה.