תא"מ 16475-09-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

1. לפני תביעת שיבוב בגין תשלום ששילמה התובעת למבוטחתה עקב נזק שנגרם לרכבה בתאונה שאירעה בין רכבה לרכב מבוטח הנתבעת ביום 12.10.08.

2.טענת התובעת בכתב התביעה היא כי על הנתבעת לשלם לה מחצית מהנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה, לאור פסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות, בת"ק 14215-07-09, במסגרת תביעה שהתנהלה בין מבוטחי הצדדים, המהווה מעשה בית דין בהליך זה ואשר בו הוכרעה שאלת האחריות לקרות התאונה באופן שהיא חולקה בין הצדדים בחלקים שווים.

3.בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התביעה הוגשה בניגוד להסכם לישוב הדדי של תביעות שיבוב הקיים בין הצדדים אשר מכוחו דין התביעה להידחות. הנתבעת הפנתה למכתב שקיבלה מהתובעת אשר דחה את דרישתה לתשלום נזקיה עקב התאונה על יסוד ההסכם האמור וקיומו של פסק דין בו חולקה האחריות בחלקים שווים.

4.בכתב התשובה לכתב ההגנה טענה התובעת כי בנסיבות העניין לסעיף 1 להסכם השיבוב אין כל רלבנטיות משום שהוא דן במצב בו לא הוגשה כל תביעה על ידי אחד ממבוטחי הצדדים להסכם וכי הסעיף שחל במקרה זה הוא סעיף 9 להסכם.

5.עוד בטרם בחינת המחלוקת הפרשנית בין הצדדים, ניתן לומר כבר בשלב זה כי במישור העובדתי מכתב התובעת אשר צירפה הנתבעת לכתב הגנה משמיט את הבסיס לטענת התובעת לגבי רלבנטיות סעיף 1 להסכם השיבוב.

מעיון במכתב עולה כי התובעת עצמה סומכת את דחייתה של תביעת הנתבעת עקב התאונה הנדונה על הסכם השיבוב ומוסבר בו כי: "ע"פ פס"ד האחריות נתנה 50:50 – וע"פ הסכם בין החבורת (כך במקור) כאשר יש פס"ד של 50:50 כל צד ישא בהוצאותיו".

יצאנו למדים כי התובעת הביעה עמדתה על דרך התנהגות, כי ביחסים בין הצדדים הסכם השיבוב עומד בתוקף גם כאשר קיים פסק דין ויש לפעול על פיו בהתחשבנות הכספית.

סבורתני כי די בטעם זה ובהתנהלות זו של התובעת כדי לדחות את תביעתה אולם בכך לא אסיים.

6.אין חולק כי בטרם הגשת התביעה שלפניי, הגיש מבוטח הנתבעת תביעה כנגד מבוטחת התובעת לבית המשפט לתביעות קטנות בנוגע לתאונה נשוא תביעה זו. בעקבות זאת הגישה מבוטחת התובעת תביעה שכנגד, נגד מבוטח הנתבעת. התביעות נדונו על ידי בית המשפט לתביעות קטנות וכאמור במסגרת פסק דינו הוכרעה שאלת האחריות לקרות התאונה ונקבע בפסק הדין כי האחריות מתחלקת בין המבוטחים בחלקים שווים.