תא"מ 1577-07-14

1.בפניי תביעה שהגיש התובע לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מפגיעת משאית שפרטיה כמפורט בתביעה, ברכבו מסוג סיטרואן (להלן: "המשאית" ו"הרכב" בהתאמה) . התובע טען כי ביום 1.5.14, בעת שחנה בחנייה, המשאית פגעה ברכב בחלקו הימני.

2.הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות והנהג מטעמה הכחיש את נסיבות אירוע התאונה וטען כי המשאית חנתה בעת שפרק סחורה בחנת סמוכה וכלל לא אירעה פגיעה בין המשאית לרכב.

עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי חוו"ד השמאי שצירף התובע, ניתנה רק 11 יום לאחר התאונה ולפיכך, הכחישה הנתבעת את הקשר הסיבתי לפגיעה הנטענת שכאמור, אף היא, הוכחשה.

דיון

3.בתאריך 7.7.15 העידו בפניי התובע וכן נהג המשאית.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפניי והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הנהגים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וזאת מאחר שהתובע לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן, המדובר בגרסה מול גרסה ולפיכך, היה צריך התובע לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת נהג המשאית. ההלכה היא כי ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.