מועצה מקומית בית ג'אן נ' דבור

תובענה כספית, ע"ס 15,544 ש"ח.

כאמור בתקנה 214 טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, בכל הנוגע להליך בסדר דין מהיר, "פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי, זולת אם סבר בית המשפט כי יש צורך בהנמקה מפורטת משום שיש בפסק הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או מטעמים מיוחדים שיירשמו"; מקום שהמחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית בלבד, לא מצאתי שיש בהליך זה משום חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור, באופן המצדיק לחרוג מהנמקה תמציתית.

לפי המפורט בכתב התביעה, הנתבעת הייתה בעבר נושאת משרה אצל התובעת, כמזכיר ומורשה חתימה, כאשר נטען שלגבי המועדים הרלוונטיים להליך זה, בשנים 2005-2007 עשתה שימוש בכספי חינוך שלא למטרות חינוך, תוך הפרת הוראות חוק הרשויות המקומיות (יעוד כספי הקצבות למטרות חינוך) תש"ס 2000.

כמפורט, ובהתאם ההסמכה שעל פי החוק הנ"ל, התכנסה הוועדה לחיוב אישי אצל משרד הפנים, ומכח המלצות הוועדה הומלץ על ידי מנכ"ל משרד הפנים ביום 5.10.2011 על הטלת חיוב אישי על הנתבעת, ההמלצה אושרה על פי החלטת שר הפנים כמפורט בנספח "א" לכתב התביעה.

התובעת הפנתה מכתבי דרישה המופנים כלפי הנתבעת, לתשלום הסכום על פי החלטת שר הפנים, ומשלא נענתה הדרישה, פנתה התובעת להליך זה, בהתאם להוראה המסמיכה כמפורט בסעיף 189 (ד) לצו המועצות המקומיות תשי"א 1950.

התובעת טוענת כי יש לחייב הנתבעת בפסק דין, לשלם את הסכום על פי החלטת שר הפנים, כשהוא נושא ריבית והצמדה כחוק מיום הטלת החיוב.

הנתבעת הייתה מלאת טענות כרימון, כלפי התובענה; לדבריה, התובעת פנתה ונקטה בהליכים כנגדה משיקולים זרים, עוד העלתה הנתבעת טענות עובדתיות רבות כלפי הנסיבות אשר הובילו להטלת החיוב, וטוענת כי לא היה מוצדק להטיל החיוב על פי המלצת מנכ"ל משרד הפנים, עליה או על אחרים אשר נכללו בהמלצות הוועדה והמלצות מכ"ל משרד הפנים, אם כי אינה חולקת על הטלת החיוב בפועל. הנתבעת טוענת כי החיוב הושת עליה על ידי שר הפנים, משיקולים זרים.

לדברי הנתבעת, היא פנתה והשיגה על הטלת החיוב, הן בפני שר הפנים בעצמו, והן בפניות בכתב למספר גורמים, ובהם מנהל המחוז, שר הפנים ועוד;

טענות התובעת התמצו במישור של יישום החלטת שר הפנים להטלת חיוב אישי, בעוד טענות הנתבעת התמקדו בשני מישורים: האחד, מישור הטלת החיוב (וטענות לגבי שיקולים זרים בהטלת החיוב, שיקולים זרים בנקיטת ההליך, וטענות המופנות כלפי ההתנהלות הערר והשגה על אותה החלטה מטילת חיוב, והשני, שאלות הנוגעות למסד העובדתי הרלוונטי להטלת החיוב.