תא"מ 14715-05-11 רהיטי בוקובזה בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, תא"מ 58940-01-12 סונול ישראל בעמ נ' רהיטי בוקובזה בע"מ

לפניי שתי תובענות כספיות אשר אוחדו לפניי בזיקה להחלטתי מיום 29.9.2014.

רהיטי בוקובזה הינה חברה פרטית העוסקת בייצור ובשיווק רהיטים ולהן תיקרא התובעת.

סונול הינה חברה העוסקת במכירה ואספקה של דלקים שמנים ותוספים לכלי רכב ומי שהתובעת התקשרה עמה בהסכם הידוע בתור "דלקן". להן תיקרא הנתבעת.

התביעה הראשונה לפניי, תא"מ 14715-05-11, הינה על סך 43,655 ₪ ועניינה דרישת התובעת לקבלת ההפרש בין המחיר שהיא שילמה למוצרי הנתבעת לבין המחיר ששילם "לקוח המזדמן" לתחנות חברה זו. להלן תיקרא תביעה 1.

התביעה השנייה לפניי, תא"מ 58940-01-12, הינה על סך 25,025 ₪ והוגשה על ידי הנתבעת – סונול ועניינה התנגדות התובעת לביצוע תובענה בהוצאה לפועל וזאת בעבור אי התשלום על צריכת הדלק על ידה בחודשים 12.2010 ו01.2011. להלן תיקרא תביעה 2.

הצדדים הסמיכו אותי לבסוף לתת פסק הדין בעניינם בהתאם לס' 79 א לחוק בתי המשפט. משכך, אסקור את טענות הצדדים, כפי שאלו הובאו לפניי בסיכומיהם ובכתבי טענותיהם, ולאחר מכן אכריע בהתאם להסכמת הצדדים.

טענות התובעת:

לטענת התובעת, ראשית ההתקשרות בין הצדדים הייתה בשנת 2003 וזאת בהסכם למשך 5 שנים. עת הגיע הסכם זה לכדי סיום, נמנעה התובעת לחדשו וזאת בראיית חוסר כדאיותו הכלכלית לטעמה. או אז, ביום 1.3.2009 נוכח הצעת נציג הנתבעת, ערכו הצדדים הסכם מחודש. לטענת התובעת, הגיונו הכלכלי ורוחו של הסכם זה היה במתן הנחה משמעותית במחיר אותו תשלם התובעת עבור כל ליטר סולר אשר תצרוך אצל הנתבעת וזאת בהשוואה לכל לקוח אחר, דהיינו "לקוח מזדמן". לדבריי התובעת, רק ההבטחה בעבור ההנחה שתזכה לה, היא ששכנעה אותה להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת ותו לא. משכך חתמה התובעת על ההסכם המחודש, ובזאת על נספח ההנחות, אשר קבע כי התובעת תזכה להנחה של 3.70 ₪ עבור כל ליטר סולר וזאת מ"המחיר המומלץ לצרכן". בנוסף נקבע בהסכם, כי התובעת תזכה להנחה של 25 אגורות נוספות לליטר בשתי תחנות מועדפות ("הקיריון" "וקריית אתא"). ואולם לטענת התובעת, לא רק שלא קיבלה את ההנחות בתחנות אלו, הרי ההתקשרות עם הנתבעת רק ייקרה את עלויות הסולר עבורה. זאת משום שבפועל "המחיר המומלץ לצרכן" נתגלה לה (כדבריה) "כמחיר פיקטיבי שאף לקוח לא משלם אותו". לצורך הדגמת טענותיה, הציגה התובעת לפניי קבלה של "לקוח מזדמן" מחודש ינואר 2011 בו מצויין, כי מחיר הליטר לסולר הוא 6.90 ₪, וזאת בעוד "שהמחיר המומלץ לצרכן" באותה עת היה 13.63 ₪. בניכוי הנחת התובעת לעיל, יצא כי זו שילמה בפועל סכום של 9.93 ₪. דהיינו הפרש של 44%.

משכך טוענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב במו"מ על פי ס' 12 לחוק החוזים ובנוסף את ס' 15 לחוק זה כאשר הטעתה את התובעת בהצגתה מצג מדומה, כי תזכה בפועל להנחה.

באשר לתביעה 2, הודתה התובעת, כי לא שילמה את סכום החוב בגינו נתבעה ואולם לדבריה ראתה בו כחלק מן המחלוקת העומדת בין הצדדים נשוא תביעה 1.

התובעת עותרת בתביעתה לחיוב הנתבעת לשלם לה את הסכומים שלהלן:

33,397 ₪  שהינו סכום הכסף שלטענת התובעת נגבה ממנה ביתר בהשוואה לכל "לקוח מזדמן", בתקופה שבין 3.2009 ועד 11.2010 וזאת לאחר קיזוז הסכום מצריכת הסולר בתקופה שבין 12.2010 ועד 1.2011 (הוא נשוא סכום התביעה 2).

4,444 ₪ שהינו הסכום בעבור ההנחה הנוספת שהייתה זכאית לה התובעת בתחנות המועדפות ולא קיבלה לטענתה. חישוב זה נעשה בספירת הליטרים אשר נצרכו מידי חודש על ידי התובעת בתקופה האמורה בתחנות אלו והכפלתם ב25 אגורות לליטר.

10,000 ₪ בעבור עוגמת נפש, תוך שהיא מציינת את התמשכות ההליכים בתיק זה, אשר עמדו מלכת, עקב התביעה הייצוגית המתנהלת כנגד הנתבעת בעניין הדומה לתיק זה והימנעותה מהגשת כתב הגנה במשך 3.5 שנים.