תא"מ 14646-09-16 תעשיות רדימיקס ישראל בעמ נ' מלכה

לפניי תביעה כספית שהוגשה, מלכתחילה, בסדר דין מקוצר על סך 65,843 ₪, שעילתה אספקת בטון לאתר בנייה של מיזם מקרקעין, ושאלת זהות הגורם שעליו חלה חובת התשלום בגין הבטון.

התובעת היא חברה לאספקת בטון. הנתבע התקשר עם התובעת בהסכם מיום 17.8.2015 שמספרו 11897 (להלן: "ההסכם הראשון"). לטענת התובעת, היא סיפקה לאתר הבנייה שאליו הזמין הנתבע בטון את המוצרים הדרושים, אולם על פי רישומי הנהלת החשבונות מטעמה, נותרה יתרת חוב אשר לא שולמה.

הנתבע מודה כי אכן התקשר עם התובעת בהסכם, אולם לטענתו, עשה כן במסגרת הסכם שלו עם קבלן הביצוע במיזם, חברת אר. אן. סקיי (להלן: "הקבלן"). במסגרת זו, ואף שעל פי ההסכם הוטלה עלות חומרי הבנייה על הקבלן, הסכים הנתבע, כך לטענתו, לשלם בעצמו בגין הבטון, תוך שהוא מקזז את עלות הבטון מן התשלום לקבלן. אלא שלטענת הנתבע, בשלב מסוים הוחלט כי הקבלן יתקשר ישירות עם התובעת, ויישא בעצמו בעלויות הבטון, וכך נעשה.

השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא – האם הנתבע הוא שצריך לשאת בחיוב בגין הבטון, או שמא הקבלן?

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בחומר הראיות ושמעתי את סיכום הטענות, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות במלואה. להלן נימוקיי בתמצית, כמצוות פרק ט"ז1 לתקנות סדר הדין האזרחי.

אין מחלוקת, כי ביום 21.1.2016 נחתם הסכם נוסף, שמספרו 25852 (להלן: "ההסכם השני") בין התובעת ובין הקבלן (נספח ד' לנספחי התובעת). אין גם מחלוקת, כי הנתבע חתם על כתב ערבות להסכם זה (נספח ד' 1). אלא שהתובעת טוענת, כי ההסכם השני נחתם לנוכח בקשתו של הנתבע להסב את החשבוניות שהונפקו בגין הבטון על שם הקבלן, ואין בכך כדי להראות כי התקשרותו העצמאית של הנתבע עם התובעת פקעה.

אין בידי לקבל טענה זו, מאחר שהתובעת כשלה בניסיון להוכיחה, והראיות הקיימות בתיק מלמדות כי גרסתו של הנתבע היא הסבירה יותר, ואנמק.

כאמור, אין מחלוקת שההסכם הראשון נחתם בחודש אוגוסט 2015, ומאותו מועד – קמה התקשרות עצמאית של הנתבע מול התובעת. למעשה, גם הנתבע אינו חולק על כך, והא ראיה – הוא שילם את חיוביו מאותה תקופה. אלא שלהשקפתי, תקופה ראשונה זו באה אל קצה עם חתימת ההסכם השני, שבו נטל הקבלן אחריות ישירה על ההתקשרות מול התובעת. שאם לא תאמר כן, נמצא כי בגין אותה תקופה ואותן אספקות קיימים שני חוזים, ולכאורה – קיימת האפשרות לחיוב כפל. מאותו טעם עצמו אינני מקבל את טענת התובעת, כאילו היה על הנתבע להודיע על ביטול ההסכם הראשון. משנכרת ההסכם השני, רשאי היה הנתבע להניח, כי הוא מחליף את ההסכם הראשון. כך בעיקר מאחר שבגדר ההסכם השני נדרש הנתבע לחתום על כתב ערבות – מהלך מיותר לחלוטין במקרה ששני ההסכמים תקפים במקביל, שהרי ככל שההסכמים תקפים במקביל, לנתבע יש אחריות ישירה, כך שההצדקה היחידה להחתימו כערב להסכם השני היא במקרה של פקיעת ההסכם הראשון.