תא"מ 1459-12-14 אבו עואד נ' שמס יוסף בע"מ ואח'

לפניי בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין מיום 22.5.16 אשר ניתן בהיעדר התייצבותם לדיון שנקבע לאותו היום. בבקשה נטען כי לא היה ביכולתו של נתבע 2 (להלן: "הנתבע"), להתייצב לדיון מכיוון שהוטל עליו מעצר בית במסגרת מ"ת 12298-04-16.

התובע התנגד לבקשה וטען כי לבקשה לא צורף תצהיר לאימות העובדות המשמשות לה יסוד. כן נטען כי הנתבע לא צירף אסמכתאות מהן ניתן להסיק כי לא יכול היה להגיע לדיון משום ששהה במעצר בית. עוד נטען, כי גם אם האמור בבקשה נכון, לא הייתה שום מניעה להגיש בקשה בתיק המעצרים לצאת לדיון שנקבע.

הכרעה

ההלכה הפסוקה בשאלת ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר, נקבעה בפסק הדין המנחה של כבוד השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחק, פ"ד ח 395 , אשר קבע כי:

"פסק הדין אשר ניתן שלא כהלכה דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע

לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק. ניתן פסק דין כהלכה יציג לעצמו בית המשפט אשר אליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו :

ראשית , מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה , או לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט .

שנית , ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע המבקש" ( ראה בנוסף, לעניין זה : ע"א 442/89 עלאדין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג ( 3), פ"ד 824 ; ע"א 164/63 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד י"ז 3).

בעניינינו אין מדובר בביטול מחובת הצדק שכן הנתבעים לא הכחישו כי ידעו על מועד הדיון, ומכל מקום פסק הדין ניתן על סמך אישורי מסירה המעידים על המצאת הזימון לדיון במען הנתבעים בכפר בוקעתא.

4.עם זאת, עדיין לבית המשפט שיקול דעת כאמור להורות על ביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד גם אם אין חובה להורות כן. אשר לסיבת המחדל יצוין כי אין בפי הנתבע כל הסבר מדוע לא הגיש מבעוד מועד בקשה בתיק המעצר לאפשר לו חלון יציאה על מנת להתייצב לדיון שנקבע. אם לא די באמור עיון בתיק המעצר מעלה כי עובר לדיון שנקבע, הגיש הנתבע בקשה להתיר לו לצאת לעבוד. בית המשפט, בהחלטתו מיום 19.5.16, כלומר, לפני הדיון, התיר לנתבע לצאת לעבוד בין השעות 09:00 ל- 16:00, כך שברי כי יכול היה, למצער באותו מעמד, לבקש מבית המשפט לאפשר לו להתייצב לדיון שנקבע ליום 22.5.16. לזאת יש לצרף את העובדה כי אין זו הפעם הראשונה שהנתבעים מבקשים לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד.

5.לצד סיבת המחדל שלא הוסברה דיה, הרי בהתאם להלכה, המבחן השני – סיכויי ההגנה של הנתבע, או סיכויי התביעה שמדובר בתובע, הינו המבחן העיקרי שכן, על עצם המחדל, ניתן לפצות ע"י פסיקת הוצאות. עוד נפסק כי, לשם הוכחת קיומם של סיכויי הצלחה כנגד התביעה או סיכויי תביעה כשעסקינן בתובע, די להראות כי הנתונים ו/או הטענות ו/או ההוכחות שיש בידי הנתבע, מגלים על פניהם, הגנה , או סיכויי תביעה- כשמדובר בתובע.

"על המבקש להראות כי לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת, לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת, אכן עשויה להוביל את ביהמ"ש למתן החלטה שונה מזו שניתנה בפסה"ד שביטולו מבוקש" (ע"א 5000/92, רע"א 4680/92 בן ציון נ' הנאמן על נכסי בן ציון, פד', מח'(1) 830). וראו ע"א 10152/07, מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור המנוח רפאלי שמואל ז"ל: