תא"מ 14397-05-13 אלדן תחבורה בע"מ נ' כחלון ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 5.9.12 בנתניה בין כלי רכב נושא מספר רישוי 64-221-72 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 84-603-25 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

עדות נהגת התובעת, אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעת, היתה קוהרנטית וברורה, והיא תיארה התאונה לפרוטרוט באופן אמין ומשכנע. נהגת התובעת העידה, כי בעת התרחשות התאונה לא היה עומס תנועה בכביש. היא העידה, כי עצרה לפני מעבר חציה, קודם להשתלבות במעגל תנועה, על מנת לאפשר לשתי ילדות לחצות הכביש, וכי רכב הנתבעים פגע בה מאחור, בעודה בעצירה מוחלטת. לדבריה, כתוצאה מהתאונה נפגע הפגוש האחורי וכן התעקמה דלת תא המטען, כך שלא ניתן היה לסגור אותה. נהגת התובעת הציגה במהלך הדיון תמונות שצילמה באמצעות מכשיר טלפון נייד, מהן ניתן להתרשם, כי נגרם נזק לפגוש האחורי ולדלת תא המטען כפי טענתה.

גרסת הנתבעים לא הפריכה את גרסת התובעת. עדותו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים, אף איששה הלכה למעשה את עיקרי גרסת התובעת. הנתבע אישר, כי פגע ברכב התובעת מאחור בשל "חוסר תשומת לב", כדבריו. הוא אישר, כי הפגיעה התרחשה בסמיכות למעבר חציה, אף כי טען, כי רכב התובעת לא היה הראשון לפני מעבר החציה, וכי לפניו היו שתיים או שלוש מכוניות. הנתבע אישר, כי לאחר התאונה בדקו הוא ונהגת התובעת את מכסה המטען ברכב התובעת, אך טען, כי המכסה נסגר כשורה.

עם זאת, הכחיש הנתבע הנזק לרכב התובעת. להוכחת טענתו הציג הנתבע תמונות רכב התובעת אותן צילם במקום (נ-2) מהן עולה לטענתו כי אין נזק לרכב התובעת. כמו כן טען הנתבע, כי לא נגרם נזק לרכבו, וכי הדבר מהווה ראיה לכך שלא נגרם נזק לרכב התובעת. לא השתכנעתי מטענותיו. באשר לתמונות הנזק שהציג הנתבע, תמונות אלו לא צולמו מקרוב, אך עדיין ניתן להתרשם מהן, כי הפגוש האחורי נפגע, וכי דלת תא המטען התעקמה, ואין בהן די כדי לסתור את טענת התובעת בדבר הנזק שנגרם לרכבה. בעדותו, לא שלל הנתבע באופן גורף האפשרות כי נגרם נזק לרכב התובעת, ובלשונו (במענה לשאלה: "הנהגת שלנו צילמה ורואים נזק?): "אני לא חושב שאני עשיתי נזק" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 15). יתר על כן, העובדה כי לאחר התאונה בדקו הנתבע ונהגת התובעת את תפקוד דלת תא המטען, אליבא דגרסת הנתבע, מחזקת את טענת התובעת, כי נגרם נזק לדלת זו בעקבות התאונה, וכי תשומת ליבו של הנתבע הוסבה לכך לאחר התאונה.

הנתבעים לא צירפו חוות דעת שמאי מטעמם ולא חקרו את השמאי מטעם התובעת על ממצאיו. בנסיבות אלה, אין די בעובדה כי לרכב הנתבעים לא נגרם נזק, דבר הטעון הוכחה כשלעצמו, כדי להפריך את גרסת התובעת.

לפיכך הנני קובעת, כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 7,093 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 800 ₪ בצירוף מע"מ.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ה, 12 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.