תא"מ 13094-09-14 ח'יר נ' חמיד

לפני תביעה כספית לתשלום סך 11,550 ₪ המהווה לטענת התובע את סך חובו של הנתבע כלפיו בגין שירותי ראיית חשבון שנתן לו.

לגרסת התובע ועל פי המוסכם לטענתו בין הצדדים, הוא סיפק לנתבע שירותי ראיית חשבון בין השנים 2002-2008 ברם בעבור השנים 2007-2008 לא קיבל שכר שעומד על 5775 ₪ לשנה כולל מע"מ ומכאן סכום התביעה.

התובע מפנה למסמכים מהם עולה כי פנה בשם הנתבעת לשלטונות המס בין השנים נשוא החוב, המכתב האחרון הוא מיום 8.1.08 ועל פי תוכן כלל המכתבים עולה שמדובר בקנסות מע"מ בגין אי תשלום או הגשת דוחות בזמן ביחס לעיסוק בעבודת מחפרון כאשר הקנסות הוטלו בשנים 2006-2007 .

התובע מנסה להצדיק את השיהוי (הבלתי נתפש ממש) בהגשת התביעה בכך שניסה לקבל את שכרו בדרכי נועם לאורך השנים.

הנתבע טוען להתיישנות ומוסיף וטוען שהתובע ייצג אותו ופעל עבורו רק בשנים 2002-2005 והשכר המוסכם היה 4000 ₪ לשנה בלבד. בשנים מעבר לשנת 2005, לא היה ייצוג ולא הוכנו ע"י התובע הדוחות לרשויות כאשר את העיסוק בעבודות מחפרון הפסיק בשנת 2005 (על כך אין חולק והדבר עולה גם ממכתבי התובע).

הנתבע טוען כי משנת 2006 עבר לעסוק במסחר וניהל חנות כאשר את שירותי ראיית החשבון קיבל מרו"ח אחר וכי באותם קנסות שהוטלו עליו בין היתר בשל מחדלי התובע, טיפל הוא בעצמו היות והתובע אמר שאין מה לעשות ויש לשלמם.

דיון

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה ונטל זה רובץ במלואו על התובע.

הפסיקה קבעה כי ניתן במקרים מסוימים אף לדחות תביעה מחמת שיהוי וכי לעיתים ייזקפו הנזק הראייתי או העמסת הפרשי ריבית והצמדה לחובת המשתהה.

בדיון הלא פורמלי שהתקיים לפני טיעוני הצדדים ביקשתי מהתובע להראות מה עשה מעבר לכתיבת המכתבים ומה הגיש או צירף בשנים 2006-2008. ניסיתי להבין מה עשה שאיננו כלול בעבודתו עד שנת 2005 שנה שבה לכאורה היה צריך להפסיק את חיובי המע"מ בגין עסק המחפרון. הדבר לא צלח, לתובע לא היה עמו דבר להציג למעט מה שצורף לתביעה ותצהיר קרי כרטסת מע"מ עלומה שהתקבלה משלטונות מע"מ ו-3 מכתבים קצרצרים.