תא"מ 12750-04-14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' שריף ואח'

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 51,393 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.08.2012 בין כלי רכב מ"ר 32-438-76 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 37-620-59 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועדת ראייה נוספת מטעם התובעת.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית באופן שתערך חלוקת אחריות לקרות התאונה בין הנהגים המעורבים בה.

חרף העובדה שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי לנכון ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי, כפי האמור להלן:

5.1.בראש ובראשונה אומר כי טענתם של הנתבעים לפיה מי שנהג ברכב התובעת הייתה אשתו של נהג רכב התובעת ולא נהג רכב התובעת כפי שדווח בפועל היא טענה שעולה עד כדי טענת מרמה או הונאה, לשם הוכחתה היה על הנתבעים להביא ראיות טובות ומוצקות ואין די בעדותו יחידה של הנתבע שהיא כאמור עדות יחידה של בעל דין. זאת על אף קיומה של סבירות בלתי מבוטלת כי אפשר ויש ממש בטענה האמורה , אלא שאין ראיות מספיקות לצןרך קבלת הטענה .

5.2.עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב הנתבעים אשר לא שמר מרחק מרכב התובעת שנסע מלפניו וכתוצאה מבלימה של רכב התובעת התנגש בו רכב הנתבעים מאחור.

בהנחה שדובר על בלימת פתע של נהג רכב התובעת הרי שהיה על נהג רכב הנתבעים לצפות בלימת פתע ולשמור מרחק על מנת למנוע תאונה, גם אם נהג רכב התובעת עקף את רכבו בחוסר זהירות ולפני מעבר חצייה. היה עליו להאט את מהירות נסיעתו ולשמור מרחק מרכב התובעת. משכך, סבורני כי נהג רכב הנתבעים לא נקט באמצעים למניעת התאונה מקום שיכול היה לעשות כן על נקל.