נדב נ' איתן

המשיב הגיש תביעה בתיק שבנדון, בה טען כי על המבקשת לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב צו מניעה שהוציאה בקשר לנכס בחולון. נטען כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב וכי הוציאה דיבתו באופן המזכה אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק.

המבקשת עתרה להורות על עיכוב ההליכים בתיק ועל העברת בירור המחלוקת לבוררות – כפי שנקבע שייעשה ביחס להליך בבית המשפט המחוזי בו הוצא צו המניעה.

המשיב מתנגד לבקשה, כאשר לטענתו לא היה צד להליך הבוררות.

בחינת החקיקה והפסיקה מעלה שהמגמה הכללית של המחוקק ושל בתי המשפט היא להביא את הצדדים לכיבוד ההתחייבות שנטלו על עצמם להיזקק לבוררות ולקיימה (ור' ד' קפליוק, בוררות ושפיטה – על מקום הבוררות במערכת המשפט, 2008 – עמ' 14 והאזכורים שם). הכלל הוא אפוא עיכוב הליכים והיוצא מן הכלל תלוי בהוכחת טעם מיוחד. כך נקבע, למשל, ברע"א 63843-03-17 אוליאל נ' דדון (מחוזי מרכז לוד, כב' הש' פלאוט; פס"ד מיום 3.7.17, ור' רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (03.08.14).

על המתנגד לעיכוב הליכים מוטל נטל ההוכחה להוכיח ולשכנע את בית המשפט מדוע אין לעכב את ההליכים (ראו ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך א, עמ' 284).

במקרה דנן הודיעו הצדדים בהליך בת"א 31704-11-12 (מחוזי ת"א) כי הסכימו להפנות את הסכסוך לבוררות, והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (החלטה מיום 31.8.14; כב' הש' אלמגור). הצדדים לבקשה/הודעה זו היו, בין היתר, המבקשת והמשיב.

כאשר מהתביעה עצמה עולה כי עילתה נובעת מאותו הליך יש לראות את הסכמת הצדדים כחלה אף על טענות המשיב בתביעה שלפני – ומשכך, מצאתי להעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ההליכים, לשם העברת התביעה לבירור בהליך בוררות לפני בית דין ארץ חמדה – גזית, בירושלים.