בן צבי ואח' נ' קיבוץ כפר הנשיא

1.התביעה שבכותרת נסובה (כיום) על טענת התובע, חבר קיבוץ בן למעלה מ-90 שנים, לפיה הקיבוץ בו הוא חבר ניכה ומנכה, שלא כדין, רנטה המוענקת לו בידי שלטונות גרמניה בגין היותו ניצול שואה, מהזכויות המגיעות לו מהקיבוץ כמי שהגיע לגיל פרישה.

2.הקיבוץ הוא קיבוץ מתחדש, על-פי תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995. ככזה, על הקיבוץ לספק את צורכי החברים בגיל הפרישה לפי תקנה 3 לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו – 2005 (להלן גם: תקנות הערבות ההדדית). על-פי תקנה 3(ד) סיפא לתקנות הערבות ההדדית, הקיבוץ רשאי לנכות מהסכומים המגיעים לחבר בגיל הפרישה "כל סכום שנצבר על שם החבר או שהוא זכאי לו או שהוא מקבל כגמלה או כתשלום אחר בעל אופי פנסיוני ולמעט קצבאות הביטוח הלאומי".

3.הקיבוץ טען כי הרנטה שמקבל התובע מגרמניה היא פנסיה לכל דבר וענין, אותה רכש הקיבוץ עבור חבריו, וביניהם התובע. נטען, כי מדובר בקצבאות פנסיה, אותן רכש הקיבוץ בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה מן הביטוח הלאומי הגרמני, לחברים רבים (שאינם בהכרח ניצולי שואה). נטען, כי רכישת הפנסיות מגרמניה (ולא מחברת ביטוח ישראלית) נבעה מכך, שהביטוח הלאומי הגרמני הקנה לקיבוץ תנאי רכישה טובים. נטען כי מדובר בפנסיה לכל דבר ועניין, רק שהיא משולמת מקרן גרמנית ולא מקרן ישראלית.

4.התובע טען כי הוא מקבל את הרנטה "על אובדן משפחתו [בשואה] והנזקים שנגרמו לתובע בהיותו ילד" (פס' 15 לכתב התביעה המתוקן מיום 2.11.2015).

5.בפסק דין מיום 20.6.2016 (להלן: פסק הדין הראשון), דחיתי את התביעה. עמדתי על כך שהתובע הודה בכתב התביעה כי משולמת לו פנסיה מגרמניה, אלא שהוא טען כי מדובר בהגדלה של רנטה שהיה מקבל עוד לפני רכישת הפנסיה. מצאתי כי טענת הקיבוץ לפיה מלוא הרנטה נובע מרכישת הפנסיה בוססה במסמך בענין "ביטוח סוציאלי מגרמניה – החבר שמואל בן צבי" שצירף התובע לתצהיר העדות הראשית שלו בהליך המקורי (כנספח ח'), בו מולאה חלופה בענין קבלת פנסיה, ולא חלופה בענין הגדלת פנסיה. כן עמדתי על מכתב נוסף בו אמנם רשום בכותרת "תשלום רטרואקטיבי לשם הגדלת הרנטה הסוציאלית מגרמניה", אולם גם בו החלופה שמולאה היא החלופה בענין קבלת גמלה חודשית ולא החלופה בענין הגדלת רנטה. כן הפניתי, בענין היותה של הרנטה כולה הפנסיה שנרכשה ולא הגדלת רנטה קיימת, למכתב ממחלקת הפיצויים בתנועה הקיבוצית בשנת 1988 (נספח ט' לתצהירו בהליך המקורי) ובו נכתב "אנו שמחים להודיעך שקיבלנו אישור של מוסד הביטוח הגרמני על תשלום רנטה חודשית []גובה של 887.80 מ"ג שתשתלם באופן שוטף מחודש אוקטובר 1988".

עוד קבעתי בפסק הדין הראשון, כי ההודעה על תשלום מצטבר על סך 5,249.10 מ"ג באותו מכתב, עניינה סכום שהצטבר בביטוח הסוציאלי הגרמני בגין רכישת הפנסיה עקב חלוף זמן בין תחילת הזכאות לבין התשלום הרטרואקטיבי עבור התובע, בהעדר ראיה שתצביע על כך שמקורו אחר. כן קבעתי כי שיעורו של הסכום המצטבר אינו מתיישב עם טענת התובע לפיה הוא היה מקבל סכום חודשי במשך עשרות שנים לפני רכישת הפנסיה. עמדתי על העתק "הסכם לביצוע האמנה מיום 17 בדצמבר 1973 על בטחון סוציאלי בין הרפובליקה הפדרלית גרמניה לבין מדינת ישראל", המפנה ל"אמנה על בטחון סוציאלי בין הרפובליקה הפדראלית גרמניה לבין מדינת ישראל מיום 17 בדצמבר 1973", אשר עיגנה זכותו של כל ישראלי לרכוש פנסיה מהביטוח הלאומי הגרמני בתשלום בדיעבד. קבעתי, כי אף אם היה מקום לקבוע כי בתשלום בדיעבד הוגדלה רנטה קיימת, אזי גם הרנטה המקורית היתה רנטת ביטוח גרמני סוציאלי רגילה, ולא רנטה שמהותה פיצוי לניצול שואה, מאחר והמכתבים הנזכרים לעיל עניינם הביטוח הגרמני הסוציאלי. כן דחיתי בפסק הדין הראשון טענה שהעלה התובע לראשונה בסיכומים, לפיה הרנטה שהוא מקבל מגרמניה מהווה, לענין תקנה 3 לתקנות הערבות הדדית, "קצבאות הביטוח הלאומי" המוחרגות מהסכומים שרשאי קיבוץ לנכות מסכום הצרכים המובטחים לחבר בגיל פרישה; זאת, הן כהרחבת חזית אסורה, הן לגוף הטענה. התובע טען כי הוא מקבל את הרנטה מגרמניה לפי מספר הזיהוי שהוענק לו כניצול שואה; טענה זו התקבלה בפסק הדין הראשון, אולם קבעתי כי אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שאופי הרנטה מושא המחלוקת הוא כתשלום בטחון סוציאלי רגיל, בגינו שולם עבור התובע. מצאתי חיזוק למסקנה אליה הגעתי בניסיון התובע לסגת מהודאתו הברורה בכתב התביעה המתוקן לפיה חלק מהרנטה מושא ענייננו מהווה פנסיה שנרכשה עבורו. התובע טען כי מדובר ברנטת BEG בגין פגיעה בבריאותו בשואה, אולם הטענה נדחתה בפסק הדין הראשון, מאחר והמסמכים עליהם הסתמך עניינם "ביטוח" ולא פיצוי על פגיעה בבריאות. התובע הפנה למסמכים בענין פיצוי בגין הפסקת לימודים, אולם על-פניו מדובר היה בסכום קצוב ולא ברנטה חודשית.

6.התובע הגיש ערעור על פסק הדין הראשון. בפסק הדין בערעור, קבע בית המשפט המחוזי:

"לאחר ששקלנו בטענותיהם של בעלי הדין מצאנו להשיב את העניין לבית משפט השלום, על מנת שילשים את מלאכתו.

בית משפט השלום קבע, על יסוד החומר שהונח לפניו, כי בעבר לא קיבל המערער [התובע] רנטה. לקביעה זו לא מצאנו בסיס הולם, ונראה כי השאלה לא נתבררה כל צורכה. על כן, משישוב העניין לפיתחו, יהא על בית משפט השלום לברר ולקבוע, האם עובר לרכישת הביטוח מאת המל"ל הגרמני, קיבל המערער רנטה, אם לאו; ואם קיבל, האם התשלום שהוא מקבל היום מן המל"ל הגרמני עולה על הרנטה שקיבל קודם לרכישה, ובכמה עולה.