תא"ח 49347-04-15 תבור נ' קיפניס ואח'

בפני תביעה לפינוי מושכר על פי פרק טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

רקע

1.התובע הוא בעלים של מבנה המצוי בתוך נחלה שבמושב בני ציון (להלן: "המושכר"). טרם התקשרות עם הנתבעים התגורר במושכר שוכר שתכנן לשכרו לתקופה ארוכה של 10 שנים (להלן: "השוכר הקודם"). בהסתמך על הסכם כנ"ל אף שיפץ את המושכר על חשבונו וזכה להנחה של 500 ₪, כקיזוז משכר הדירה החודשי למשך שנים.

2.בתחילת 2014 ביקש השוכר הקודם לסיים את ההתקשרות החוזית ולהעמיד בנעליו שוכרים חדשים באותם תנאים. על רקע זה פנו הנתבעים אל התובע והוסכם ביניהם על התקשרות לתקופה של 18 חודש שתחילתה ביום 15.1.14.

3.הצדדים חתמו על הסכם השכירות ביום 3.1.14 (להלן: "ההסכם") שבמסגרתו הושכר להם המושכר מיום 15.1.14 ועד ליום 30.6.15 תמורת דמי שכירות בשיעור של 4,278 ₪ לחודש.

עוד הוסכם כי דמ"ש הנ"ל יופחתו בסך של 500 ₪ לחודש עד ליום 30.6.16, ויועלו בתום שנת השכירות בשיעור של 2.5%. עפ"י סעיף 8ד' להסכם נקבעה מניעות של שני הצדדים לתקוף את גובה התמורה עפ"י ההסכם משום שנקבעה על דעת שניהם לאחר שיקול דעת זהיר.

4.במסגרת הסכם השכירות סוכם ע"י הצדדים על מתן אופציה מותנית בתנאים שעל קיומם חלוקים הצדדים, לתקופה של שנה נוספת שתחילתה ביום 30.6.15.

5.עוד טרם תום תקופת השכירות שלח התובע אל הנתבעים מכתב ביום 16.4.15 לאחר שיח בע"פ בין הצדדים בדבר צפי התנהלותם בנוגע להמשך השכירות לאחר תום תקופת השכירות המקורית. התובע הפעיל במכתבו את זכותו על פי ההסכם שלא לאפשר לנתבעים לממש את האופציה לשנת שכירות נוספת ודרש את פינוי המושכר. עם זאת הותיר לנתבעים את האפשרות להציע הצעה כספית אלטרנטיבית שתהלום שכר דירה ריאלי של המושכר.

6.אין חולק שהנתבעים השיבו במכתבם מיום 21.4.15 לתובע כי הם מימשו את האופציה כזכותם עפ"י ההסכם, ולכן אין בדעתם לפנות את המושכר עד תום תקופת השכירות המוארכת בתנאי ההסכם ובהתאמת דמי השכירות לעליה בשיעורם של 2.5% כנקוב בו.

7.התובע עומד על קיום זכויותיו על פי הסכם השכירות ולטענתו ,לאור סירוב הנתבעים לפנות את המושכר הגיש תביעתו כנגדם למתן צו לסילוקם לאלתר, שכן דחיית הפינוי לאחר תקופת הקיץ עלולה לגרום לו נזק, שבסופו של דבר יושת על הנתבעים.