תא"ח 25522-04-15 מנסור נ' עמש ואח'

בעניין: בקשה מטעם הנתבעים לביטול פסק דין

לפניי בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין שניתן נגדם ביום 20.10.2015, בשל אי התייצבותם לדיון. לטענתם, לא ידעו כלל על הדיון ולא קיבלו הזמנה לדיון. התובע בתגובתו מיום 8.12.2015 מתנגד לבקשה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, מצאתי כי יש להורות על ביטול פסק הדין וליתן לנתבעים יומם בבית המשפט, כפי שיפורט.

בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו להבחין בין פסק דין שנפל בו פגם ובמקרה כזה יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, לבין פסק דין שניתן כהלכה וביטולו נתון לשיקול דעת בית המשפט (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמ' 678-675).

מעיון בתיק בית המשפט עולה, כי לב"כ הנתבעים נשלחה הזמנה לדין ביום 11.10.2015, אך ההזמנה לא נדרשה על ידו. אין הסבר מטעם ב"כ הנתבעים מדוע לא נדרשה ההזמנה לדין על ידו. הנתבעים זומנו לדין ופסק הדין מיום 20.10.2015 ניתן כדין ולא נפל פגם כלשהו בהליך מתן פסק הדין (ראו- תקנות 475 ו- 480 לתקסד"א). בנסיבות אלה, אין מדובר בביטול פסק דין "מחובת הצדק", ודבר הביטול נתון לשיקול דעת בית המשפט.

כעת, יש לבחון האם יש מקום לביטול פסק הדין משיקולי בית המשפט. לשם ביטול פסק הדין מכוח שיקול הדעת הכללי של בית המשפט, נדרשת בחינת הטעם לאי ההתייצבות וכן סיכויי ההגנה של הנתבעים. ונדגיש:זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד במשפטנו ויש האומרים, כי זכות חוקתית היא. עיון בבקשת הנתבעים מראה, כי בפי הנתבעים הגנה אפשרית כנגד התובענה, ואין לחסום את שערי בית המשפט בפניהם.

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 20.10.2015, מתוך שיקול דעתו של בית המשפט, בתנאי, כי הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום וכתנאי ראשוני לביטול פסק הדין האמור.

הנתבעים יודיע לבית המשפט על מילוי ההחלטה בתוך 30 יום.

לעיוני ביום 13.1.2016.