תא"ח 21602-12-14 לשינסקי סילבר נ' אברחיימוב

תביעה זו הוגשה לפינוי מושכר לפי הוראות פרק טו4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

התובעת השכירה לנתבע דירת מגורים ברח' פישל 20 ירושלים קומה ג' כניסה ב' (להלן: "הדירה").

הדירה הושכרה לנתבע לתקופות שונות החל מיום 1.5.08. תחילה הושכרה הדירה לתקופה של שנה כל פעם והחל מיום 1.5.11 לתקופה של 3 שנים עם אופציה ל- 3 שנים נוספות. הנתבע ביקש לממש את האופציה.

בהסכמי השכירות ניתנה לתובעת אפשרות להביא את ההסכם לסיומו, קודם לתום תקופת השכירות או האופציה, בהודעה של חצי שנה מראש.

ביום 5.3.14 פנתה התובעת לנתבע בכתב ודרשה ממנו לפנות את הדירה ביום 5.9.14. אשת הנתבע השיבה במכתב בו טענה כי הנתבע השקיע בדירה כספים רבים והסכים להעלאת דמי השכירות רק בשל קיום האופציה. כמו כן, נטען כי הובטח לנתבע שכאשר הדירה תימכר תהיה לו זכות ראשונית לרכוש אותה. לבסוף ביקשה אשת הנתבע לאפשר לפחות את מימוש האופציה עד תומה כדי לאפשר לנתבע לחפש דירה אחרת. התובעת השיבה במכתב משלה בו טענה כי לא היתה התחייבות למכור לנתבע את הדירה וכן הוסכם שעלות השיפוץ שעשה הנתבע לא תחול על התובעת.

הנתבע לא פינה את הדירה לפיכך הוגשה תביעה זו.

הנתבע בכתב הגנתו טוען כי אמנם ניתנה לתובעת אפשרות בהסכם להופיע חצי שנה מראש על פינוי אך זאת רק אם הוא לא יעמוד בתנאי השכירות או אם הדירה תועמד למכירה. במקרה כזה יש לו זכות ראשונית לרכוש אותה. הנתבע טען גם כי הוא הסתמך על מלוא תקופת האופציה והשכיר דירה אחרת שלו לאותה תקופה וכן טען כי נגרמו לו הפסדים בכך שלא רכש דירה אחרת שנמכרה מתחת לדירה נשוא תיק זה, תוך הסתמכות על זכות הראשונים שיש לו לרכוש את הדירה נשוא התיק. משלא התקיימו התנאים לפינוי מוקדם מבקש הנתבע לדחות את התביעה.

למעשה המחלוקת בין הצדדים נובעת מהפרשנות שיש לתת להוראות סעיף 7 להסכם הקובעות כך:

"7.א. למרות האמור לעיל יהא רשאי המשכיר להביא הסכם זה