ת"ת 52740-12-14 מנהל מקרקעי ישראל מחוז צפון נ' אשבל

בפני בקשת המבקשת להתיר לה להתגונן בפני תביעה על סכום קצוב, על סך כ-37 אלף ₪, שהגישה המשיבה ובה נטען כי על המבקשת לשאת בחוב בגין דמי חכירה בקשר לנכס בהוד השרון. 

בדיון שהתקיים בפני ביום 26.7.15 העידו המבקשת ובנה ולאחר מכן ביקש ב"כ המבקשת ארכה לשם השלמת בדיקות נתונים אלה ואחרים, וזאת בטרם יסכמו הצדדים טענותיהם. לאחר דחיה הגישו הצדדים סיכומים בכתב – המבקשת ביום 31.8.15, המשיבה ביום 7.10.15 (והמבקשת ויתרה על זכותה להגיש סיכומי תשובה משלא עשתה כן עד כה).

טענות הצדדים, בקצרה, הינן כדלקמן:

המבקשת טוענת כי מאז נכרת חוזה החכירה עם המשיבה, עוד בשנת 1978, שילמה דמי חכירה שנתיים בגין שטח של 650 מ"ר. ואולם, לאחר שהופקע ממנה שטח על ידי עיריית הוד השרון נותר בחזקתה שטח של 482 מ"ר בלבד ובעקבות כך שילמה דמי חכירה ביתר מאז אמצע שנות השמונים ועד שנודע לה הדבר לפני חודשים ספורים. ב"כ המבקשת פרט בסיכומיו את הטענה כי המבקשת לא הפרה את הסכם החכירה עם המשיבה וטען כי נוכח ההפקעה שבוצעה עומדת לה הזכות לקיזוז סכומי כסף ששולמו ביתר. לטענתו, פניות למשיבה ולעיריית הוד השרון לשם קבלת ראיות בדבר ההפקעה לא נענו, ומשכך נבצר מן המבקשת להציג ראיותיה בבית המשפט. לאור כל האמור, ונוכח ההלכות בדבר מתן רשות להתגונן, עותרת המבקשת כי זו תינתן לה.

המשיבה טוענת, מנגד, כי טענת המבקשת שלא ידעה על ההפקעה סותרת תצהיר עליו חתמה המבקשת וכי יש לראות את המבקשת כמי שזנחה טענתה שדמי החכירה אותם היא משלמת אינם נכונים. לטענת המשיבה, פעלה המבקשת שנים רבות על פי המוסכם והיא מנועה מלטעון כנגד חיובים ששילמה במשך שנים. המשיבה מתנגדת לכל הרחבת חזית שלטענתה היתה בסיכומי המבקשת, וטוענת כי יש לדחות גם את טענת הקיזוז משום שלא פורטה דיה. לבסוף, נטען כי המבקשת אינה כופרת בחבותה ביחס לחלק הארי של סכום החכירה (לפחות 75% מן הסכום) ומתחייב כי יינתן פסק דין על סכום זה – אך לא פורט, כאמור, מהו החלק כנגדו היא מבקשת להתגונן.

דיון

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .