ת"ת 49785-06-15 ישראלי ואח' נ' וייס

לפניי התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב בהתאם לסעיף 81א לחוק ההוצל"פ שהועברה מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה וכן בקשת התובעים להעברת הדיון לבית המשפט השלום בת"א.

לעניין הסמכות המקומית;

תיק זה נפתח בתובענה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, וההתנגדות לביצוע התובענה הוגשה אף היא ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה.

תקנה 109 ט (א) לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם 1979 קובעת כדלקמן:

"עוכב ביצוע הבקשה לביצוע התביעה נגד המתנגד לפי סעיף 81א1(ד)(2) לחוק, יועברו הבקשה לביצוע תביעה, כתב ההתנגדות וכל המצורפים אליהם לבית המשפט שליד הלשכה שאליה הוגשה ההתנגדות."

משמע – לנתבעת נתונה בכל עת, זכות הבחירה לקבוע את מקום השיפוט, שכן רשאית הנתבעת להגיש התנגדותה לכל לשכת הוצאה לפועל, אשר מחוייבת להעביר העניין לביהמ"ש המצוי בסמוך אליה.

ביהמ"ש מחוזי בירושלים נדרש לשאלה זאת, במסגרת בר"ע (י-ם) 975/09 טכנוקריט (1992) בע"מ נ' כ.ס.מ. הנדסה ובנין בע"מ, וקבע:

"ראינו לעיל כי על פי התקנות קובע הנתבע מיהו בית המשפט המוסמך מבחינת המקום לדון בהתנגדותו, כאשר לרשם ההוצאה לפועל לא הוקנה כל שיקול דעת בעניין זה. אלא ששטר ושוברו בצידו: על בחירת הנתבע להתבצע באמצעות הגשת ההתנגדות ללשכה, אשר בבית המשפט שלידה הנו מעוניין לקיים את הדיון בהתנגדות. לכן, כאשר הנתבע מעוניין לקיים את הדיון בבית המשפט, אשר לשיטתו אליו צריך היה להגיש נגדו תובענה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, עליו להגיש את ההתנגדות ללשכה שליד בית משפט זה. לעומת זאת, אם הנתבע יבחר להגיש את ההתנגדות ללשכה שבה פתח התובע בהליך, אזי הוא יראה כמי שמחל על טענת חוסר הסמכות המקומית וכמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט שליד לשכה זו."

מכל האמור ובנסיבות העניין, משהוגשה ההתנגדות בחיפה, הקנתה הנתבעת סמכות מקומית לביהמ"ש בעיר חיפה, והבקשה להעברת הדיון נדחית.

ההתנגדות לגופה;