ת"ת 45030-02-16 סלקום ישראל בע"מ נ' אפללו

מונחת לפני התנגדות לביצוע תביעה שסכומה נקצב להיות 2,271 ₪.

לטענת הנתבעת, הלקוח הוא אדם אחר שהיה קטין בעת ההתקשרות, והיא חתמה על מסמכי ההתקשרות רק על מנת להוסיף חתימת בגיר, לאחר שנאמר לה על ידי נציגת התובעת כי אין בחתימתה כדי לחייב אותה באופן אישי.

כללי:

ההלכה שמנחה אותנו, וכמוה כמו נר לרגלנו, בבואנו להחליט על מתן רשות להתגונן, היא שאין לחסום שערי בית המשפט בפני מבקש רשות להתגונן ותהא הגנתו קלושה ככל שתהיה. הלכה זו יסודה בזכות הגישה לערכאות שאין צריך להכביר מילים על מרכזיותה בשיטה.

בצד ההלכה המנחה הנ"ל, עומדת הלכה נוספת שמאזנת אותה והיא שמבקש רשות להתגונן חייב להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו.

ודוק: ללא עמידת בחובת הפירוט,  יהפוך ההליך של בקשה למתן רשות להתגונן למיותר, שכן טענות כלליות כגון "אינני חייב בדבר" או "פרעתי את החוב" או "חתימתי זויפה"הן טענות שמבחינת תוכנן מהוות הגנה טובה  ועל פי ההלכה המנחה, כשהיא עומדת לבדה, חובה לתת מכוחן רשת להתגונן. התוצאה היא, אפוא,  אם לא נקפיד על חובת הפירוט, שההליך של סדר דין מקוצר יהפוך לארוך יותר מסדר הדין הרגיל  שכן  בנוסף לכל השלבים שנמצאים בסדר הדין הרגיל, הוא יכלול גם את פרק הזמן שמיום הגשת הבקשה ועד להכרעה בה, וכך יוצא כי המחוקק ביקש לגדור פרצה ואילו אנו פורצים את הגדר.

במתח הזה שבין הרצון לתת לנתבע  את יומו במשפט, לבין הצורך למנוע ניהול משפטים מיותרים, הוסמך בית המשפט לעשות איזון על ידי התניית בקשת הרשות להתגונן בהפקדת עורבה, כאשר דחיית הבקשה שמורה לאותם מקרים  בהם בית המשפט סמוך ובטוח כי ההגנה היא הגנת בדים.

על רקע הדברים האלה, נפנה עתה לבחינת הבקשה קא עסקינן:

טענת הנתבעת כי חתמה מתוך מחשבה כי חתימת אינה מחייבת אותה היא טענה חלשה מאוד. מן המפורסמות הוא כי אדם חותם על מנת להוכיח את הסכמתו לתוכן של המסמך שהוא חותם עליו. הלכה ידועה היא מקדמת דנא כי מי שחותם על מסמך לא ישמע בטענה כי לא הבין על מה חתם ואם בחר שלא לקרוא על מה חתם אין לו להלין אלא על עצמו.