ת"ת 41965-10-15 פלאפון תקשורת בע"מ נ' גלאל

בפני התנגדות שהגיש המבקש לתביעה על סכום קצוב, על סך כ-10,000 ₪, שהוגשה על ידי המשיבה.

לטענת המבקש הפרה המשיבה את ההסכמים שהיו לו עמה, חייבה אותו בסכומים בניגוד למוסכם והיא אינה זכאית לסכום התביעה. עוד נטען כי התביעה אינה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר כאשר לא הוסבר בכתב התביעה כיצד חושב סכום התביעה.

במקביל, עתר המבקש להורות כי ייקבע שההתנגדות הוגשה במועד, בשים לב שהוגשה ביום 8.10.15 כאשר בתיק ההוצל"פ צוין שהמועד האחרון להגשתה הוא 15.10.15.

בתגובה טענה המשיבה כי ההתנגדות הוגשה באיחור, כאשר כתב התביעה הומצא למבקש עוד בחודש אוגוסט 2015. כן התייחסה לטענות בדבר השגיאות שנפלו בחיוב והצביעה על כך שהמבקש המשיך להיות לקוח של המשיבה במשך כשנתיים – ומדוע יעשה כן לו סבר כי הוא מחויב באופן שגוי? עוד נטען כי טענותיו של המבקש כלליות וסתמיות.

בדיון שהתקיים בפני סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם וחזרו על עיקרי הדברים שפורטו בכתבי טענותיהם.

באשר לשאלת המועד, יוזכר כי דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.

מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותיה הציבורית וסיכוייו של ההליך.

(ור' רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסק דינו של כב' הש' סולברג מיום 21.4.15, פסקאות 16-17 לפסק הדין וההפניות שם – פורסם במאגרים).

במקרה דנן אמנם לא עתר המבקש להאריך את המועד להגשת ההתנגדות במפורש, אולם ביקש לקבוע כי זו הוגשה במועד, כאמור. מצאתי, בנסיבות העולות מן הבקשה ונוכח המתואר לעיל, להתיר את הגשת ההתנגדות במועד בו הוגשה.

באשר להתנגדות עצמה, ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.