ת"ת 35140-06-13 הוט מובייל בע"מ נ' אבוקסיס

בפני תביעה חוזית, שבעת הגשתה היתה בסך של 5,147 ₪ (קרן, לא כולל שערוך, הוצאות ושכ"ט). התיק נפתח בהוצאה לפועל (תיק 0146068131), עת הוגשה לביצוע תביעה, שעניינה חובות נטענים של הנתבע לתובעת על פי עסקת טלפונים סלולאריים ושירות לאלה. הנתבע הגיש התנגדות. ביום שנקבע לשמיעת ההתנגדות לא התייצב הנתבע, וההתנגדות נדחתה, אגב חיוב הנתבע בהוצאות. הליכי ההוצאה לפועל חודשו. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, ועל פי המסמכים שהגיש סיבת העדרותו היתה אשפוזו בבית החולים. התובעת הגיבה, והבקשה נקבעה לדיון. ביני לביני, ועד שעוכבו ההליכים, מומש עיקול בהוצאה לפועל, והתובעת גבתה סך של 8,696 ₪.

הדיון עצמו התנהל באופן בלתי פורמאלי והתמקד בגופה של מחלוקת, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

אין חולק, כי הנתבע התקשר בעסקה לרכישת 3 מכשירים סלולאריים ובחבילת שירות מסוימת. אין חולק גם, כי לפחות בחיוב הראשון על פי העסקה נפלו שגיאות, והנתבע חויב בסכומים גבוהים מהמוסכם. הוראת החיוב עצמה לא כובדה, וכך לא כובדו גם יתר החיובים החודשיים. תחת זאת, שילם הנתבע את סכום כל חשבונית בדואר, באופן ידני. במהלך החודשים שלאחר מכן, נותקו קווי הנתבע מהשירות מספר פעמים, וחוברו שוב, תוך חיובו בעמלה. באחת הפעמים התנהל דין ודברים אודות סכום החיוב, ובעקבותיו הודיע הנתבע על ביטול העסקה, ודרכי הצדדים נפרדו.

התובעת טוענת, בקליפת אגוז, כי דבר מהמתואר לא הצדיק את ביטול הוראת החיוב ולאחר מכן את ביטול העסקה, וכי לפיכך חייב הנתבע בתשלום יתרת שווי המכשירים (כ-4100 ₪), החשבונית השוטפת האחרונה (כ-300 ₪), דמי יציאה מהתכנית (כ-500 ₪), וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

הנתבע טוען, בקליפת אגוז, כי החיובים השגויים הצדיקו את ביטול הוראת הקבע, וכי הניתוקים והחיבורים החוזרים ונשנים היוו הפרת הסכם שזיכתה אותו בביטולו, במיוחד לאחר שהתובעת חזרה בה, לדבריו, מהסכמה שניתנה לחייבו בעמלה מופחתת עבור החיבור מחדש. לפיכך, הוא סבור כי אינו חייב לתובעת דבר.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), לרבות במישור הדיוני והראייתי.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 4,500 ש"ח.

מאחר שיותר מסכום זה כבר נגבה על ידי התובעת, אני מורה כי על התובעת להשיב לנתבע את ההפרש בין הסך שהתקבל בידיה, כאמור לעיל, מהליכי ההוצאה לפועל, לבין הסך שנפסק למעלה (על פי הנתונים שהוצגו בדיון, מדובר בהחזר סך של 4,196 ₪, אולם סכום ההחזר בפועל יהיה בהתאם לאשר התקבל בפועל), וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור סכום זה הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין, עד לתשלום בפועל.