ת"ת 33783-09-15 "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' כתריאלי

לפני התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב.

המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה לתשלום חוב בגין שירותי תדלוק שסיפקה התובעת לחברת אל גל בע"מ (להלן: "החברה"). בכתב התביעה נטען, כי בשנת 2005 התקשרה המשיבה עם החברה בהסכם לקבלת שירותי תדלוק אוטומטיים וכי המבקש חתם על כתב ערבות אישית לחובות החברה. ביום 13.3.12 חתמה החברה על הסכם מעבר לסליקה עצמית במסגרתה יתבצע החיוב בגין התדלוקים והרכישות של החברה במרוכז אחת לחודש בגין הרשאה לחיוב חשבון הבנק של החברה. במהלך חודשים מאי – יוני 2013 סיפקה המשיבה לחברה שירותי תדלוק בשווי של 11,483 ש"ח, אך ההרשאה לחיוב חשבון שמסרה החברה לא כובדה. סכום החוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי ההסכם עומד על 18,750 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

המשיבה ציינה בכתב התביעה כי פתחה תיק הוצאה לפועל כנגד החברה לצורך גביית החוב, אך החברה אינה פעילה עסקית למעלה משנה.

בתצהירו התומך בהתנגדות טוען המבקש, כי אינו זוכר אם חתם על הסכם ההתקשרות עם המשיבה וכי החתימה המופיעה על ההסכם שצורף לכתב התביעה אינה ברורה. מכל מקום, טוען המבקש כי ערבותו הינה בטלה. כך, טוען המבקש כי המנהל והבעלים של החברה הינו מר עציון ברוך. בהתאם להסכם ההתקשרות, התשלום בגין רכישת הדלקים היה צריך להתבצע באמצעות כרטיס האשראי של החברה, ועובדה זו עמדה בבסיס ההתקשרות. גם אם הסכים המבקש לערוב להתחייבויות החברה, הרי הסכמה זו ניתנה על בסיס ההנחה כי התשלום יבוצע באמצעות כרטיס אשראי, שאז לא נצברים חובות בגין הרכישה, שכן התשלום בכרטיס אשראי הוא שוטף, ואינו מעמיד את המבקש בסיכון. המבקש טוען כי לא הסכים לתשלום באמצעות סליקה עצמית, לה עברה החברה בשנת 2013, דרך תשלום שסוכמה עם החברה שבע שנים לאחר חתימת ההסכם המקורי. המבקש טוען כי המשיבה לא הודיעה לו כי חחברה עברה לסליקה עצמית וכי לא נתן הסכמתו לערוב לדרך תשלום זו. בכך חשפה אותו המשיבה לסיכון מבלי שהתקבלה הסכמתו לכך.

כן טוען המבקש כי אינו חתום על הסכמי המעבר לתדלוק חודשי מרוכז דרך חיוב חשבון הבנק בהוראת קבע חודשית.

המבקש מוסיף וטוען כי המשיבה נהגה ברשלנות משאפשרה לחברה להמשיך ולתדלק משך חודשים, וזאת לאחר שהחברה לא שילמה את החיוב השוטף. כן טוען המבקש כי לא קיבל את מכתב ההתראה וכי המשיבה לא פנתה אליו מעולם בדרישה לסילוק החוב. בשל כך צבר החוב ריבית והצמדה בסכום של 8,000 ₪.

כידוע, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675. לפיכך נפסק, כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).

טענות המבקש, אשר פורטו לעיל, עשויות להקנות לו הגנה לכאורה בפני התביעה, ולפיכך, אני מורה על קבלת ההתנגדות, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לנוכח סכום התביעה היא תידון בסדר דין מהיר, ועל הצדדים לנהוג בהתאם להוראת תקנה 214ב' 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות").

התובעת תמציא לבית המשפט ולבעלי הדין את המסמכים שיש לצרף לכתב התביעה לפי תקנות 214ג ו-214ח לתקנות, בתוך 30 יום, וכן תפרע את הפרשי האגרה אותם עליה לפרוע על-פי דין.

הנתבע ימציא לבית המשפט ולבעלי הדין את המסמכים שיש לצרף לכתב ההגנה בהתאם לתקנות 214ג ו-214ח לתקנות, בתוך 45 יום מיום קבלת מסמכי התובעת כאמור.

היה והתובעת לא תגיש את המסמכים ולא תפרע את הפרשי האגרה בחלוף פרק הזמן שנקצב כאמור תמחק תביעתה.