ת"ת 33368-06-15 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' אטיה

המשיבה הגישה תביעה על סכום קצוב ובה נטען כי המבקש חב לה סך 647 ₪ בגין פוליסת ביטוח רכב שהוציאה עבורו.

בתצהיר התומך בהתנגדות, אשר הוגשה באיחור, טוען המבקש כי לא קיבל כל אזהרה על פתיחת ההליכים בהוצאה לפועל ולו היה מקבל את הפניה בזמן היה פועל לבדיקת טענותיה של המשיבה ולפרעון החוב, לו היה כזה. לאור זאת עותר המבקש לעכב את ההליכים כדי שיוכל "לברר את מהות החוב ואם בכלל קיים חוב".

בדיון שהתקיים בפני ביום 13.10.15 חזר ב"כ המבקש על הטענות בדבר מסירת האזהרה ושב וטען כי לו היה יודע המבקש "שיש חוב היה פועל מיד" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 9).

ב"כ המשיבה התנגד לכל הרחבת חזית שעלתה מסיכומי ב"כ המבקש, התייחס לסוגיית הארכת המועד ולשאלת חקירתו האפשרית של מבצע המסירה. כן ציין כי בהתנגדות אין הכחשה של החוב הנתבע.

בשאלת המועד הרי שדרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.

מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותיה הציבורית וסיכוייו של ההליך.

(ור' רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסק דינו של כב' הש' סולברג מיום 21.4.15, פסקאות 16-17 לפסק הדין וההפניות שם – פורסם במאגרים).

משמע, כי ככל שבית המשפט יסבור שלמבקש סיכוי להצליח בבקשתו (דהיינו, בהתנגדות) ייטה לאשר בקלות רבה יותר את הארכת המועד, וככל שיסבור שהסיכוי להצליח נמוך יותר – כך גם יקפוץ את ידו בהתרת הארכת המועד להגשת ההתנגדות.

מה הם, אם כן, סיכוייה של ההתנגדות? בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "