ת"ת 29797-03-15 פלאפון תקשורת בע"מ נ' בכרי

בעניין: התנגדות לביצוע תביעה

1.ביום 27/1/15 הגישה התובעת כנגד מחמוד בכרי שמס' ת.ז. שלו הוא כשל הנתבע, תביעה על סכום קצוב על סך 9,438 ₪. סכום התביעה מורכב מארבע חשבוניות ביליניג שהופקו בחודשים 7/14 עד 10/14, שש חשבוניות ציוד מיום 26/10/14 והוצאות גבייה בסך של 665 ₪. לכתב התביעה צורף הסכם מיום 11/12/13 שעניינו עסקת מכירה, מצב חשבון המפרט את מרכיבי החוב ומכתב התראה מיום 27/10/14 אשר נשלח למחמוד בכרי לפי המען שמצוין בתביעה ת.ד. 111 בענה.

2.הנתבע הגיש התנגדות במסגרתה טען כי לא התקשר עם התובעת בחוזה הנטען. הנתבע טוען כי התובעת כנראה התקשרה עם מישהו שיש לו את פרטי הזיהוי של הנתבע, מכיר את צורת חתימתו וכך חתם בחתימה דומה אך לא זהה לדוגמת חתימתו. לתמיכה בטענה זו, מפנה הנתבע לאי התאמות בין האמור בהסכם ובתביעה לבין פרטיו הנכונים. הנתבע מציין כי שמו הפרטי הוא מוחמד ולא מחמוד וכתובתו בעכו העתיקה 13/44 ת.ד. 1069 ולא בבענה. הנתבע טוען כי לא מדובר בטעות אנוש שכן הפרטים השגוים מופיעים בכל מסמכי התביעה לרבות במכתב ההתראה. עוד מציין הנתבע כי מכתב ההתראה לא הגיע ליעדו והוא הוחזר לשולח כפי שעולה מנתוני דואר ישראל. הנתבע טוען כי מעיון בכתב התביעה לא ברור מהם המנוים, הציוד והחבילות המרכיבים את החוב נשוא התביעה. נטען כי נציג התובעת התרשל בעבודתו כאשר לא זיהה את האדם שהתקשר איתו. הנתבע טוען כי נודע לו על קיומו של התיק כאשר אימא שלו מצאה מעטפה זרוקה בפתח ביתם בכפר בענה.

3.ביום 27/5/15 הוגשה תגובת התובעת להתנגדות לה צורפו הסכמים רבים. נטען כי הנתבע התקשר עם התובעת החל מחודש ינואר יולי 2012 (או במועד סמוך לכך) (כך במקור – נ.ז.). במסגרת מס' לקוח 5084534 בקשר לחמישה מנוים. התובעת טוענת כי פעלה בהתאם להסכמי ההתקשרות והוציאה חשבוניות אשר לא כובדו החל מחודש ספטמבר 2014 בשל ביטול תשלום. במסגרת התגובה, מפרטת התובעת ממה מורכבת התביעה בצירוף חשבוניות מתאימות. התובעת טוענת כי די בהסכם שצורף לתביעה כדי לקיים את הדרישה של ראשית ראייה בכתב ודי במסמכים שצורפו לתביעה כדי לקיים את הדרישה לסכום קצוב. נטען כי בסמוך לביצוע העסקה בוצעה עם הנתבע ו/או מי מטעמו שיחת שיקוף בה הוסבר לו על עלויות השירות שרכש והדבר תועד במסגרת רשומה מוסדית. נטען כי במשך תקופת ההתקשרות שנמשכה שנתיים וחודש, הנתבע לא פנה לתובעת מעולם בטענה כי לא התקשר עמה או כי הוא מחויב על מכשירים שלא נמצאים בחזקתו. נטען כי מידי חודש נשלחו לנתבע חשבוניות מפורטות בדואר או במייל אותו מסר לתובעת. נטען כי על פי רישומי התובעת, הנתבע שוחח לא פעם עם נציגי ב"כ התובעת, ביקש לפרוע את החוב בשיעורים ומעולם לא העלה את הטענות שהועלו בתצהירו. נטען כי הנתבע מסר אמצעי תשלום באמצעותו שולמו התשלומים השוטפים והוא ככל הנראה שייך לנתבע.

4.ביום 5/7/15 הוגשה תשובת הנתבע לתגובת התובעת. נטען כי יש לדחות את התגובה על הסף שכן הטענות העובדתיות שנטענו בה לא נתמכו בתצהיר. נטען כי התובעת לא שלחה מכתב דרישה לנתבע לכתובתו הנכונה אשר מעודכנת גם במשרד הפנים. נטען כי אין לקבל את טענת התובעת לפיה התקשרה עם המבקש ו/או מי מטעמו, שכן התובעת אמורה לזהות את מי שמתקשר איתה ולציין את פרטיו הנכונים בהסכם. נטען כי בהסכמים שסומנו א/1 עד א/7 ישנה צורת חתימה שונה מהחתימה על ההסכמים שסומנו כנספחים א/8 עד א/9 לתגובה. נטען כי היה על התובעת לצרף לתביעה את כל המסמכים שצורפו לתגובה. נטען כי בנסיבות העניין ראוי היה שהתובעת תסכים לקבלת ההתנגדות.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההתנגדות להתקבל מהטעמים שיפורטו להלן.

6.ראשית, ההתנגדות כוללת רכיב תביעה שעניינו הוצאות גבייה בסך של 665 ₪ שאין לו עיגון חוזי בהסכם שצורף לתביעה ולכן אין מקום להכלילו במסגרת תביעה על סכום קצוב. עוד יצוין כי נקבע בפסיקה שרכיב זה מהווה כפל גבייה. משלא השכילה התובעת לוותר על רכיב זה במסגרת התגובה, יש בעצם קיומו כדי להצדיק בירור התביעה כולה בהליך משפטי מלא.

7.שנית, לא מצאתי באמור בתגובה הסבר מניח את הדעת לטעות החוזרת בשמו הפרטי של הנתבע במסגרת התביעה ומכתב ההתראה. המחוקק מצא לנכון לחייב את מי שמגיש תביעה במישרין ללשכת ההוצאה לפועל להקדים ולשלוח מכתב התראה לנתבע בדואר רשום כדי לאפשר לנתבע להסדיר את החוב ללא הליך משפטי. תכלית זו אינה מתקיימת כאשר מכתב ההתראה שנשלח לתובעת חוזר לשולח ימים ספורים לאחר משלוחו ולא נעשית כל בדיקה באשר לכתובתו הרשומה של הנתבע במשרד הפנים, טרם הגשת התביעה. אם היתה נעשית בדיקה שכזו, היתה התובעת מגלה כי שמו הפרטי של הנתבע הוא מוחמד ולא מחמוד כפי שמופיע באופן שגוי בכל ההסכמים.

8.אשר על כן, אני מורה על קבלת ההתנגדות. כיוון שבמסגרת התשובה לא ניתן מענה מניח את הדעת לטענות הנגד המפורטות של התובעת במסגרת התגובה, מצאתי לנכון שלא לעשות צו להוצאות לחובת התובעת במסגרת החלטה זו.