ת"ת 29496-10-15 עיריית חיפה נ' סברדלוב

1.ביום 14/1/14 הגישה התובעת נגד הנתבעת בלשכת ההוצאה לפועל תביעה על סכום קצוב על סך 4,698 ₪ בגין חוב ארנונה המתייחס לנכס שמס' הזיהוי שלו בעיריית חיפה הוא 1046865 נכון ליום 24/9/13. לכתב התביעה צורף טופס מצב חשבון נושא ארנונה לשנת 2013 , ממנו אפשר ללמוד שכתובת הנכס נשוא התביעה היא רח' קדימה 33/9 בחיפה וכן כי מדובר בחוב שעיקרו נצבר לפני שנת 2013. חרף הערות חוזרות ונשנות של מותב זה לב"כ התובעת בכתב ובעל פה, אין בכתב התביעה את הפירוט הנדרש בכל הנוגע לתקופת החוב.

2.על פי נתוני תיק ההוצאה לפועל בוצעה מסירה מלאה של האזהרה לנתבעת ביום 13/4/14.

3.ביום 6/10/15 הגישה הנתבעת התנגדות ובקשה להארכת מועד. בנוגע לעיתוי הגשת ההתנגדות, טענה הנתבעת כי נודע לה על קיומו של התיק לאחר שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלה. באשר לאישור המסירה של האזהרה, נטען כי הנתבעת אינה מתגוררת במען בו בוצעה המסירה ברח' יצחק שדה 5א' אלא ברח' חורשה 15. הנתבעת טענה כי לא קיבלה את האזהרה ולא חתמה על אישור המסירה.

4.לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי שכרה דירה ברח' קדימה 33/9 בחיפה לתקופה מיום 1/10/08 עד 31/10/09. הנתבעת טוענת כי באותה תקופה נקלעה לקשיים כלכליים עקב פיטוריה ופנתה למחלקת הגבייה של התובעת בבקשה להנחה בתשלום הארנונה. הנתבעת טוענת כי במענה לפניות חוזרות ונשנות למחלקת הגבייה, נאמר לה שהעניין בטיפול ועליה להמתין לקבלת תשובה בכתב. הנתבעת טוענת כי ביום 25/1/10 פנתה בכתב למחלקה לפניות הציבור וביום 29/7/10 חתמה על הסכם בכתב עם התובעת לפיו הועמד החוב על דרך הפשרה על סך של 1,863 ₪ שישולמו ב – 6 תשלומים רצופים ושווים על סך 330 ₪ כל אחד החל מיום 30/8/10. הנתבעת טוענת כי עמדה בהסדר התשלומים ולאחר שסיימה לשלם קיבלה עוד 3 שוברי תשלום על סך 330 ₪ כל אחד, שאף הם שולמו במועדם.

5.ביום 18/11/15 הוגשה תגובת התובעת המתנגדת להארכת המועד ולקבלת ההתנגדות. נטען כי טענת הנתבעת לפיה לא התגוררה בכתובת בה הומצאה לה האזהרה אינה נתמכת בראיות כלשהן. כמו-כן הנתבעת לא טענה כי הגישה תלונה במשטרה בהמשך לטענתה לפיה זויפה חתימתה על אישור המסירה. נטען כי הנתבעת בחרה שלא לציין מתי הוטל עיקול על חשבון הבנק שלה שכן העיקול הוטל ביום 3/7/14 ואף נרשם בבנק הדואר וחזקה כי הנתבעת ידעה על כך. ההתנגדות הוגשה 15 חודשים לאחר מכן ללא כל הסבר. בנוסף, ביום 13/8/14 הגישה הנתבעת לתיק ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכים במסגרתה לא נאמר כיצד נודע לה על קיום תיק ההוצאה לפועל. ביום 1/11/14 ניתנה החלטה של רשמת ההוצאה לפועל לפיה ככל שלנתבעת טענות בדבר עצם קיומו של החוב עליה להגיש התנגדות ובקשה להארכת מועד.

6.לגופו של עניין, נטען כי תקופת החיוב בארנונה כפי שעולה מדפי החשבון היא מיום 1/1/09 עד 1/11/09. נטען כי לאור הפצרותיה של הנתבעת ולפנים משורת הדין, חתמה הנתבעת ביום 29/7/10 על התחייבות לפיה תשלם 6 שוברים בסך של 330 ₪ שהם 30 אחוז מהחוב בזיקה לטענתה לפיה היא זכאית להנחת נזקק. נטען כי סוכם עם הנתבעת שהיא תגיש בקשה לוועדת נזקק ועד להכרעה בבקשתה תמשיך לשלם 330 ₪. נטען כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה כאשר לא שילמה את השובר בגין חודש ספטמבר 2010 והפסיקה לשלם לאחר 8 תשלומים. הבקשה להנחת נזקק הוגשה וביום 23/7/09 נדרשה הנתבעת להשלים מסמכים חסרים. הנתבעת לא העבירה את המסמכים החסרים חרף פניות טלפוניות ולא שילמה את יתרת החוב. בשנת 2011 הגיעה הנתבעת למשרדי התובעת והוסבר לה שכיוון שלא השלימה את המסמכים לוועדת נזקק, הועמדה יתרת החוב לגבייה. בעקבות פנייה נוספת של הנתבעת נמסרו לה 10 שוברים על סך 400 ₪ כל אחד לתשלום יתרת החוב. הנתבעת שילמה שובר אחד ביום 9/9/11 אך לא שילמה את השוברים האחרים. לפיכך נטען כי הנתבעת הגישה את הבקשה באיחור והעלתה טענות ביודעה כי אינן נכונות.

7.ביום 15/12/15 הוגשה תשובת הנתבעת לתגובת התובעת. הנתבעת צירפה לתשובה הסכם שכירות מיום 26/1/14 של הדירה ברח' החורשה 15 בו נכתב כי הכתובת של הנתבעת היא בשד' יצחק 19א'. הנתבעת טענה כי נודע לה על קיום התיק בעקבות עיקול על חשבון הבנק ומיד לאחר מכן פנתה ללשכה לסיוע משפטי לקבלת ייצוג. הנתבעת טענה כי פנתה למחלקת הנחות ארנונה בעירייה ומנהל המחלקה מר גזיאל ביקש ממנה להמציא מסמכים נוספים שהומצאו. נטען כי מנהל המחלקה התקשר למחלקת הגבייה ומסר כי הנתבעת זכאית ל – 60 אחוז הנחה בארנונה ולכן חתמה הנתבעת על ההסדר לפיו הועמדה מלוא יתרת החוב על סך של 1,863 ₪.

8.לאור האמור בהחלטתי מיום 18/11/15 התיק בשל למתן החלטה על בסיס החומר המצוי בתיק.

9.סמכותו של רשם להאריך מועדים שאובה מסעיף 90 לחוק בתי המשפט ולא מתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי ולכן הפעלתה אינה מותנית בהוכחת קיומו של טעם מיוחד. במסגרת ההכרעה בבקשה להארכת מועד על בית המשפט "לפזול" אל עבר סיכויי ההליך העיקרי כדי להימנע ממצב בו דחיית הבקשה להארכת מועד ועימה ההתנגדות כולה תגרום למבקש הארכת המועד עיוות דין של ממש.