ת"ת 26342-02-16 עירית ירושלים נ' וויינברג ואח'

1.לפניי התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב בהתאם לסעיף 81א 1(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שהוגשה נגד המבקשים בעטיים של חיובי ארנונה, על סך 9,061.66 ₪, בגין היותם המחזיקים בנכס מקרקעין, ברחוב מקור חיים 18א בירושלים, המצוי בתחום שיפוטה שח עיריית ירושלים, הידוע לצורכי רישומי המשיבה כנכס מס' 3014100600000049 (להלן-"הנכס") לתקופה מיום 1.7.14 -1.4.15 (להלן-"תקופת החיוב").

2.עיקר טענת המבקשים נסובה סביבה העובדה, לפיה, במהלך תקופת החיוב הנ"ל לא החזיקו בנכס ומשכך, לדידם, הינם פטורים מתשלום חיובי הארנונה בגין אותה תקופה. לדבריהם, הם שכרו את הנכס מצד שלישי לתקופת שכירות מיום 1.8.12 עד 31.7.2017 (להלן-"תקופת השכירות"). אולם, בחודש פברואר 2013, בעקבות הליך גירושין שהתנהל בין המבקשים, עזבה המבקשת 2 את הנכס ואילו המבקש 1 נותר בו עד ליום 15.6.14. דא עקא, כי בעטיין של חילוקי דעות עם בעל המושכר שסרב לבטל הסכם השכירות במהלך תקופת השכירות, התנהל הליך משפטי שבא לסיומו בהסכם פשרה בחודש אפריל 2015. בנסיבות אלה, לטענת המבקש 1, כבר בחודש יולי 2014 פנה הוא למשרדי המשיבה והודיע על חדילתו מהחזקת הנכס. או אז - נאמר למבקש, קיים צורך באישורו של בעל הנכס. אולם, בשל הסכסוך עם בעל הנכס, סירב זה האחרון להודיע למשיבה על שינוי מחזיקים. ביום 15.12.14 או בסמוך למועד זה חזר המבקש 1 למשרדי המשיבה וחתם על הצהרת עזיבת הנכס ביום 15.6.13. המבקש ציין בפני בית המשפט, כי לא עלה בידו להציג עותק מהצהרה זו.

3.בנוסף טוענים המבקשים, כי בחודש יוני 2013 פנתה המבקשת 2 למשיבה והודיעה לה שפינתה את הנכס וכן, הציגה הסכם שכירות חדש ואולם, המשיבה סירבה לבצע פעולת שינוי מחזיקים על יסוד אלה. המשיבה הסתמכה על הסכם הפשרה שהציג בעל הנכס שנחתם בחודש אפריל 2015. לטענת המבקשים, המשיבה חרגה מסמכותה בכך שהעדיפה את מכתבו של בעל הנכס על פני המסמכים שהוצגו על ידם. כמו כן, טוענים המבקשים, כי על פי החוק, משנת 1993 מוטלת הארנונה העירונית מכוחו של חוק ההסדרים במשק המדינה. סעיף 7 לחוק ההסדרים שאב מפקודת העיריות הגדרות שונות וביניהם את הגדרת "מחזיק" לפי החוק. לשיטתם, הואיל ובתקופה הנ"ל הייתה לבעל הנכס החזקה המלאה בנכס יש לקבוע, כי בעל הנכס הינו ה- "מחזיק" לפי החוק. בנוסף, על פי החוק, משלם המיסים הוא זה שמקבל הטבה בדרך של קבלת שירותים מהעירייה, כאשר, המבקשים לא קיבלו כל טובות הנאה בתקופה בה לא החזיקו בנכס.

4.המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי למבקשים אין כל סיכויי הגנה שכן, הם לא פעלו בהתאם להוראות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) בכך שלא הגישו הודעה בכתב במועד עזיבתם את הנכס כדבעי. כמו כן, המבקשים לא השיגו על החיובים בפני מנהל הארנונה במועדים הקבועים בהוראות סעיף 3 (א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976.

5.ביום 7.12.16 התקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם. בחקירתו הנגדית, הודה המבקש 1, כי לא הגיש הודעת חדילה בכתב, אלא, פנה בעל פה למשיבה ורק בחודש דצמבר 2014 כתב תצהיר בכתב יד לשיטתו שאף הוא לא הוצג בבית המשפט.

6.לאחר שעיינתי בהתנגדות ושמעתי טיעוני הצדדים בפניי ולאחר ששקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין ההתנגדות להידחות. להלן נימוקיי.

7.טענתם המרכזית של המבקשים הינה, כי אינם מחזיקים בנכס נשוא התביעה. דרך המלך להשיג על החיוב בארנונה בטענת "איני מחזיק" היא על ידי הגשת השגה למנהל הארנונה, וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). בהתאם להוראת סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות רשאי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע בחוק בטענת "איני מחזיק" להעלות טענה זו בהליך משפטי ברשות בית המשפט. אולם, נקבע, כי בית המשפט לא יאפשר דרך חלופית זו כדבר שבשגרה, אלא יבחן אם יש מקום לאפשר זאת, לנוכח המסלול החלופי של הגשת השגה בפני מנהל הארנונה. אם השאלות השנויות שהמחלוקת הן במהותן שאלות עובדתיות וטכניות, כי אז הנטייה היא להגביל את החייב בארנונה להליך ההשגה הקבוע בחוק הרשויות המקומיות. מנגד, אם השאלות השנויות במחלוקת הן בעלות חשיבות משפטית עקרונית, או כללית ציבורית, כי אז הנטייה היא לאפשר שהשאלות תתבררנה בבית המשפט. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780).

8.במקרה דנן, שוכנעתי, כי לא עסקינן בשאלות בעלות חשיבות משפטית עקרונית, אלא, בשאלה עובדתית פשוטה ושמכך, במקרה דנן סבורני, כי אין מקום לחרוג מההלכה הפסוקה והוראות הדין. כמו כן, עסקינן במבקש שהינו עורך דין במקצועו אשר חזקה עליו שהינו בעל מודעות להליכי ההשגה המנהליים, זאת, חרף טענתו בחקירתו, כי אינו מצוי בתחום זה. המבקש 1 אף הודה, כי היה מודע להמשך חיובי הארנונה כלפי המבקשים במשך כל התקופה. בנוסף, עלה הן מחקירתו והן מהתנגדותו והתצהיר התומך בה, כי בינו לבין בעל הנכס התנהל הליך משפטי על רקע ביטול הסכם השכירות בעיצומה של תקופת השכירות, סכסוך שבא אל קיצו בהסכם פשרה. עם זאת, המבקשים לא פירטו די הצורך את רכיבי החיובים השונים ולא הציגו אסמכתאות מתאימות ומשכך, לא הוברר האם חיובי הארנונה נלקחו בחשבון, כאשר, יש להניח שחיובים אלה לא נלקחו בחשבון הואיל וממה נפשך, אין חולק, כי המבקשים נרשמו כ-"מחזיקים" בנכס ומשכך, בעל המושכר לא יכול היה לתבוע החיובים הנ"ל וככל ששילם החיובים הנ"ל ועתר לחיובם של המבקשים בהליך דהתם – הרי שלא הייתה נולדת התביעה דכאן.

9.אין בידי לקבל טענות המבקשים באשר להגדרת "מחזיק". ראשית, אין חולק, כי המבקשים היו רשומים ב-"מחזיקים" בפנקסי העירייה. בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות בהיעדר ראיה סותרת מהווים רישומים אלה ראיה חלוטה המחייבת את בית המשפט לפסוק לפיה. הוראות הדין הרלבנטי הינם, כי על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה. זו לשונם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, ותכליתו של ההסדר - להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס – מלמדת, כי יש לפרש סעיפים אלה בצורה דווקנית.