ת"ת 24002-06-14 פקר מתכות איכות בע"מ נ' ב.ר. מודול בע"מ

1.בפני התנגדות לתביעה בסכום קצוב, על סך 25,196 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 1739135135), בשל אי תשלום חשבוניות שונות (שהוצאו בין התאריכים 10.4.2011 ל-5.6.2011), המסתכמות בסך 23,819 ₪, ושהוצאו בקשר עם הספקת חומרי גלם ע"י המשיבה.

2.בהתנגדות, שנתמכה בתצהירה של מנהלה, מר צבי בר און, אין המבקשת כופרת בחובה, אולם טוענת לזכות קיזוז של חוב נגדי, הנובע מחומרי גלם פגומים שסופקו במהלך אותה תקופה בה הוצאו החשבוניות. על עצם הפגם בחומרי הגלם אין חולק, כמו גם על כך שחומרי גלם תקינים סופקו לאחר שנתגלתה התקלה – וזו נתגלתה רק לאחר שבוצעו עבודות שונות (כגון: ליטוש וציפוי אלקטרופוליש) בחומרי הגלם הפגומים. בהתאם, המבקשת טוענת, כי פגם זה גרם לה לנזקים הבאים: 3,600 ₪ שעליה לשלם לגורם מיקור חוץ עבור עבודת ריתוך מיותרת שבוצעה בחומרי הגלם הפגומים, 5,715 ₪ שעליה לשלם למזמינת העבודה, חברת אטם (להלן – "אטם"), עקב עבודות מיותרות שנאלצה היא לבצע באותם חומרי גלם פגומים, 10,800 ₪ שהם שוויין של 72 שעות עבודה שהושקעו בעיבוד 5 יחידות מוצר מוגמר שנפסלו (לפי 150 ₪ לשעת עבודה, לפי חישוב מכיוון העלויות, ולפי 600 דולר ליחידה, לפי המחיר ששולם על ידי אטם), ו-40,000 ₪ אבדן רווחים מעסקאות עתידיות, שכן אותה לקוחה לא הזמינה יותר עבודות מהמבקשת. המבקשת טוענת גם, כי שנתיים חלפו מאז הארועים המדוברים, ועד שבאה דרישה פתאומית של המשיבה לתשלום, ועל כן הניחה, כי המשיבה קיבלה בהסכמה את הודעת הקיזוז ששלחה המבקשת.

3.מר בר און נחקר על תצהירו, והתקשה לתת הסברים ברורים באשר לטיבם של כל הסכומים בהם נקב בתצהירו. כך, הגם שבמכתבים שהוחלפו בין הצדדים דובר על 5 יחידות של חומר הגלם שנפסלו, בעדותו טען שהיו 8 יחידות, 5 לאותה הזמנה של אטם, ועוד 3 מהזמנה אחרת, שגם הן נפסלו. כשנשאל מדוע במכתבה של אטם למבקשת (שם פורטו הוצאות שהוציאה אטם) צויין שנעשה ליטוש אלקטרופוליש פעמיים, הבהיר כי מדובר גם בליטוש שנעשה ליחידות התקינות שסופקו לאחר מכן (ומכאן, כי כלל בדרישת הפיצוי גם עבודה תקינה שנעשתה על חומרי גלם תקינים). הוא אישר עוד, כי המבקשת לא שילמה בפועל לאטם את נזקיה, אולם היא חייבת לה אותם, וגם לא שילמה בפועל את עלויות הריתוך המיותרת.

4.בנוסף, התקשה מר בר און לתת תשובות ברורות באשר לרכיבי הרווח מתוך הסכומים המדוברים: כך, בעוד שבתחילה השתמע מדבריו, כאילו המחיר לצרכן (לאטם) מורכב מצירוף עלות העבודה עם עלות החומר (ומכאן כי אין לכאורה רווח), הרי שבחקירה החוזרת ניסה להבהיר, ככל שירדתי לסוף דעתו, שהמחיר מורכב מתוספת מקדם רווח של כ-30-40% מעבר לעלות המצרפית של העבודה והחומר.

5.הצדדים סיכמו טענותיהם. המבקשת חזרה על טענותיה, ובקשה לקבל את ההתנגדות. המשיבה, מנגד, טענה כי אחד לאחד, הופרכו בחקירה הנגדית כל רכיבי הקיזוז המבוקשים, אשר היה בהם בסיס לכאורי כלשהו בתחילת הדברים, ואילו האחרים היו נטולי ביסוס מלכתחילה. בנוסף, טוענת המשיבה, כי על פי תנאי ההזמנה הכלליים, המלווים כל הזמנה, מוגבלת אחריות המשיבה לפגם במוצר להחלפתו בלבד, ואין עליה כל חובת פיצוי. על טענה אחרונה זו ייאמר כבר עתה, כי הגם שהגבלת האחריות מופיעה על טפסי ההזמנה שצורפו לכתב התביעה, לא הוכח בשלב זה, כי היא מופיעה גם לגבי ההזמנה נשוא טענות ההגנה – ועל כן ממילא לא ניתן להתבסס עליה בעת בירור ההתנגדות. איני קובע מסמרות בעניין זה להמשך הדיון, אולם בשלב זה אתעלם מהטענה.

6.דין הבקשה להתקבל, בחלקה, כפי שיפורט.

7.בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...

8.הלכה זו דרה בצוותא חדא עם הכלל הידוע בפסיקה, כי על המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי טענותיו (ר', לדוגמא, ע"א 594/85 זהבי נ. מגרית, פ"ד מ"ב (1) 721, 722); כלל זה נכון הוא במיוחד בטענת קיזוז, אותה יש לפרט ולפרש כדרך שמנסחים כתב תביעה, ובלשון בית המשפט העליון: "טענת קיזוז... חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה." (ע"א 579/85 אריאן נ. בנק לאומי, פ"ד מ' (2) 765, 767).

9.יש לבחון, אפוא, את טענת הקיזוז, ולראות אם היא מבוססת על אדנים רלבנטיים (ודוק: אין עלינו לבחון אם היא מבוססת על אדני-אמת, כל עוד לא קרסו האדנים מיניה וביה). כפי שנראה, הגם שלכל אחד מרכיבי הקיזוז קשיים המלווים אותו, הרי שלמעט אחד – כל האחרים עומדים בדרישות הפסיקה, ולא ניתן לומר כי "ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו", כלשון בית המשפט העליון בע"א 465/89 המצוטט למעלה.