ת"ת 22608-04-15 נאור נ' בורמר,ת"ט 52869-04-15 הבית – רהיטים מבית טוב בע"מ נ' ברומר

בפני התנגדויות שהגיש המשיב בתיקים שבנדון, אשר נדונו במאוחד בישיבת בית המשפט מיום 3.4.16.

לטענת המבקש, עו"ד במקצועו, במסגרת שיתוף פעולה עסקי עם מר ארקדי שיטלבוים (להלן: "שיטלבוים") ובמטרה לרכוש את זכויות השימוש בחנות של שיטלבוים, מסר שיקים – אולם לא ניתנה תמורה בגינם, כאשר המשיבים לא סיפקו רהיטים לחנות. משכך, קמה לו לטענתו הגנה נוכח כשלון התמורה המלא.

הצדדים התייצבו לדיון בו נחקר המבקש על תצהירו וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם. חקירתו של המבקש, יש לציין, התארכה – עד שמצאתי לנכון לעצרה (כמצוין בהחלטה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17 – 18).

ב"כ המבקש חזר על עיקרי טענות ההתנגדות, טען כי המבקש נוצל לרעה על ידי המשיבים ועל ידי שיטלבוים (אשר נטען כי המבקש נפל קורבן למרמה מצדו), וכי חקירתו של המבקש חיזקה את טענת העדר התמורה.

ב"כ המשיבים גרס, מנגד, כי המבקש לא נדרש לפרטי הגנתו וכי בחקירה התברר כי המבקש אינו יכול לתמוך בטענת העדר התמורה אלא, לכל היותר, בטענה כי לו עצמו לא סופקה סחורה. נטען כי, למעשה, התקיימה שותפות בין המבקש לבין שיטלבוים וכי כל התחשבנות שתהיה בין המבקש לבין שיטלבוים אינה מעניינם של המשיבים. ב"כ המשיבים הוסיף כי על גבי השיקים לא צוין שנמסרו לבטחון או כפקדון בלבד וכי הם חוללו בשל העדר כיסוי מספיק ולא משום שבוטלו מראש.

דיון

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן.

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק: