ת"ת 20917-11-15 עיריית רמת גן נ' אינגבר

בפני התנגדות לביצוע תביעה בסך 3,039 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 5206340815). ההתנגדות נתמכה במקור בתצהירה של המבקשת, אולם בהחלטה מאוחרת אושרה החלפת תצהירה בתצהירו של בנה, עוה"ד זאב אינגבר (להלן – "המצהיר"), נוכח מצבה הבריאותי הירוד.

התביעה היא לתשלום ארנונה לשנת 2014 עבור נכס הרשום בספרי המשיבה ע"ש המבקשת.

עפ"י ההתנגדות, מדובר בתקופה בת חודשיים וחצי בשנת 2014, בלבד (15.7.2014-30.9.2014), ובתקופה בה עמדה הדירה ריקה, בין שני חוזי שכירות. עוד נטען, כי ביום 3.9.2014 הודיע המצהיר למשיבה, בכתב, כי הדירה ריקה, וביקש פטור מתאים מארנונה, למפרע מיום 15.7.2014 (ולחילופין: הנחת גימלאים לתקופה שעד המכתב, ופטור לתקופה שמהמכתב). כן נטען, כי מספר ימים מאוחר יותר פנה אל המצהיר פקח מטעם המשיבה, וביקש לבקר בנכס. משהודיע לו המצהיר, טלפונית, כי הפטור המבוקש הוא לחודשיים וחצי בלבד, שכן בתחילת אוקטובר אמורים להיכנס שוכרים, הודיע הפקח, טלפונית, כי אין טעם בתיאום ביקור, וכי הדירה תאושר כריקה בלא ביקור. מאז לא שמעה המבקשת (או המצהיר, שטיפל בענייני הדירה בשמה) דבר מהמשיבה עד לדרישת החוב מב"כ המשיבה, עובר להגשת התביעה לביצוע.

המשיבה ויתרה על חקירת המצהיר, והצדדים סיכמו טענותיהם. המבקש חזר על טענותיו, וביקש, נוכח אי-קבלת התייחסות כתובה כלשהי מהמשיבה, ונוכח המצג שיצר הפקח, לאשר את הפטור שהתבקש, ומשום כך לדחות את התביעה. המשיבה טענה, ראשית, כי המכתב לא הקנה מלכתחילה זכאות לפטור, שכן בעת שיצא (3.9.2014), כבר הוצא חיוב עבור חודש ספטמבר, ועל כן נפקות המכתב היא מתחילת אוקטובר בלבד, שאז הדירה כבר לא היתה ריקה; ושנית, כי ממילא בית המשפט נעדר סמכות לדון בטענות ההגנה, שכן היה על המבקשת להעלותן במסגרת השגה בפני הממונה על הארנונה, ואם לא היתה מתקבלת עמדתה, היה עליה להגיש על כך ערר, הכל כקבוע בדין, ומשלא עשתה כן, הפכה שומת הארנונה להיות חלוטה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין ההתנגדות להתקבל.

לפי הוראות סעיף 81א1(ד)(2) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע תביעה כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'..."

ראשית, יש אפוא לבחון את שאלת הסמכות. המשיבה תולה יהבה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, שזו לשונו:

"3.(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: