ת"ת 20536-05-15 ישראל נ' בראון

התובעת בקשה למחוק את התביעה היות ובבדיקת מסמכיה התברר לה כי בקביעת דמי ההיתר לא נלקח בחשבון המרתף בגודל 40 מ"ר. כן הודיעה התובעת כי לא תגיש תובענה מחודשת נגד הנתבעת. לאור האמור בבקשת התובעת התביעה תידחה ולא תימחק ותיק ההוצאה לפועל שמספרו 5145401214 יסגר.

באשר לעניין ההוצאות:

למרבה הצער לא השכילו הצדדים להגיע להסכמה בעניין הגשת הבקשה למחיקת התובענה וחיוב התובעת בהוצאות, לרבות גובהן - ועל כן אני נדרשת לבקשה זו.

סמכותו של בית המשפט לחייב בעל דין לשאת בהוצאותיו של בעל-דינו מעוגנת בתקנות 513-511 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי).

העיקרון המנחה בפסיקת בתי המשפט לעניין הוצאות הינו כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" (ע"א 9466/05, שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם).

בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

הצדדים ניהלו את הדיון בדרך ראויה. נעשתה בדיקה – לאחר הדיון הראשון – והתובעת הגישה את הבקשה למחיקת התובענה. דבר זה סייע לכך שהצדדים לא הכבירו על בית המשפט בהליכים מיותרים. עם זאת, לעניין ההוצאות יש להביא בחשבון את העובדה כי הנתבעת נאלצה להגיש בקשה למחיקת הכותרת ולמתן ארכה להגשתה, ורק דבר זה והדיון שהתנהל הוא שהמריץ את התובעת, בסופו של יום, לפשפש במסמכיה.

בהעדר נימוק מיוחד, ורק מטעמים מיוחדים שירשמו יש לפסוק פחות מהסכום הנקוב בתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. במקרה דנא, בהתאם לסכום התביעה ומספר הדיונים שהתקיימו, עומד התעריף על סך 4637 ₪ כולל מע"מ.

אף על פי כן אני סבורה כי ניתן להתחשב בהיקף המצומצם של פעולת הנתבעת אשר תביעתה לא היתה צריכה, בסופו של יום, להתברר - טרם נדחתה - ועל כן אני מחייבת את התובעת ב-75% מסכום זה, דהיינו 3,478 ₪ - שישולמו לב"כ הנתבעת תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ו, 30 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.