ת"ת 15164-02-16 בן דוד נ' שלמיוב ואח'

לפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות וכן התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב.

1. המשיב הגיש כנגד המבקשים תביעה לתשלום חוב בשל מוצרים חד פעמיים שרכשו ממנו המבקשים. בכתב התביעה נטען כי במהלך השנים 2012- 2013 רכשו המבקשים מאת המשיב מוצרים שונים עבור דוכן למוצרי צריכה שהפעילו. ביום 12.3.13 חתמו המבקשים על כתב התחייבות אישית, בו התחייבו לפרוע את חובם למשיב בסכום של 7,000 ש"ח. חרף פניות רבות למבקשים, לא פרעו האחרונים את חובם למשיב.

2. עפ"י הרישומים במחשבי ההוצאה לפועל, הומצאה האזהרה למבקשים ביום 30.7.15. ביום 1.2.16 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות וכן בקשת התנגדות.

3. המבקשים טוענים כי לא קיבלו את האזהרה בתיק ההוצאה לפועל. לטענתם, נודע להם על הגשת התביעה רק בסוף חודש נובמבר 2015, כאשר הוטלו עיקולים על חשבונותיהם בבנק. אז גילו המבקשים כי כתב ההתחייבות עליו מבוססת התביעה זויף, והגישו תלונה למשטרת ישראל. המבקשים סברו כי די בהגשת תלונה למשטרת ישראל, ועל כן לא הגישו את ההתנגדות במועד, מה גם שלצורך ביסוס טענתם היו צריכים לפנות למומחה לכתבי יד. המבקשים פנו למומחית כתבי יד וזו קבעה בחוות דעתה כי החתימות על גבי כתב ההתחייבות אינן חתימות המבקשים.

4. לגופה של התביעה, טוענים המבקשים, כי כתב ההתחייבות עליו נסמכת התביעה, אינו חתום כלל על ידיהם, וחתימותיהם על גבי כתב ההתחייבות זויפו.

5. המשיב מתנגד לבקשה. המשיב טוען כי סיפק למבקשים מוצרים חד פעמיים למכירה בדוכן אותו הפעילו המבקשים בשכונת גאולה בירושלים. בשלב מסוים, חדלו המבקשים מלשלם עבור הסחורה שהוזמנה, לאחר שקיבלו התראות מעירית ירושלים בדר פינוי הדוכן, ובסופו של יום, הדוכן פונה. אז החל המשיב במרדף אחר המבקשים בניסיון לגבות את חובו. המבקש 1 הבטיח לשלם את החוב, אך לא קיים את הבטחותיו.

6. ביום 12.3.13 פגש המשיב את המבקש 1, כאשר בידו הסכם מוכן לחתימה בין הצדדים. המבקש 1 חתם על המסמך בשמה ובשמו של אמו, המבקשת 2, כאשר טען כי אמו אינה חשה בטוב. משלא נפרע החוב על אף ההסכם, פנה המשיב למבקש מספר פעמים בשיחות ומסרונים, אך זה לא פרע את החוב.

7. ביום 29.3.15 נמסרה למבקשים התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. ביום 28.4.15 שוחח המשיב עם המבקש וזה לא התכחש לעצם קיומו של חוב, אלא טען כי הוא חייב סכום של 3,000 ₪ בלבד.