ת"ת 14955-09-14 ששה יהורם בע"מ נ' סולימניאן

בפני התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב, שהוגשה להוצאה לפועל (תיק 17-38664-13-9), ובה נטען כי המבקש חייב למשיבה סך של כ-44,000 ₪ במונחי קרן בשל סחורה שסיפקה לו המשיבה במהלך שנת 2009. לכתב התביעה צורפו תעודות משלוח הנחזות להיות חתומות, וחשבוניות, וכן צורף כרטיס המבקש בהנהלת החשבונות של המשיבה.

המבקש טען בהתנגדות, כי עבד עם המשיבה במשך מספר שנים, לרבות לאחר התקופה המדוברת, ולא נטען כי הוא חייב להם דבר. בפועל, לא היו לו מעולם חובות פתוחים כלפי המשיבה. לגבי תעודות המשלוח שצורפו טען כי מדובר בסחורה שמעולם לא סופקה לו, כי התעודות אינן חתומות בחתימת ידו, ואין הוא מכיר אותן או בהן.

בחקירתו היום בדיון נשאל המבקש אודות תעודות משלוח ספציפיות מבין אלה שצורפו לכתב התביעה, והוא אישר לפחות לגבי אחת מהן שהחתימה היתה של מורשית, ושהוא חייב בתשלום. במהלך החקירה התחלפו טענותיו והפכו להיות למעשה טענות פרעון. לשיטתו, ההתחשבנות בינו לבין המשיבה היתה מורכבת, והוא כבר לא מצליח לזהות על כל שיק ששולם עבור איזו חשבונית יצא. הוא אישר כי חלק מהסחורה שבתעודות המשלוח אכן התקבלה, אולם כי בשל חלוף השנים אין הוא יכול לדעת מה בדיוק התקבל ומה לא, ומה בדיוק שולם ומה לא.

הצדדים סיכמו טענותיהם. המבקש טען למחסור בזמן היערכות לארגון חומר הנהלת החשבונות שלו, בשים לב לפרק הזמן הממושך שבין היווצרות החוב הנטען לבין הגשת התביעה, מחד, ולפרק הזמן הקצר שעמד לרשותו לערוך את ההתנגדות, מאידך. הוא טען כי פנה לצד שכנגד בבקשה לארכה להגשת התנגדות, אך סורב. הוא טען, כי יש לאפשר לו לשטוח את הגנתו במלואה, גם אם יהיה בכך משום הגמשה של סדרי הדין.

המשיבה, מאידך, מתנגדת לבקשה. לטענתה, ההגנה קרסה, ולא ניתן להשתית עליה רשות להתגונן.

הדין הוא עם המשיבה. בית המשפט העליון, בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מ"ו (2) 273, בעמ' 277-278, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום:

"אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה...

"בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו. ...בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה.

"...אמנם ההלכה היא, כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן ניתן להעלות טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב, שכן אין למנוע בשלב זה העלאתה של טענה טובה מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד, ואין בודקים כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו... אולם, אין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות בתצהיר, אלא עליו לטעון את העובדות המבססות את הגנתו. עובדות אלה, אם עברו את מכשול החקירה הנגדית, מוחזקות כנכונות, ובית המשפט בוחן על יסוד הנחה זו, אם קיימת אפשרות שהנתבע יזכה במשפט, אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל. יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 469/87, אשר בהתייחס להלכה הנ"ל אמר, בעמ' 121:

'אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר... כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה'."