אלכרמל - המכון הגבוה להשכלה בע"מ נ' חוגיראת

לפני בקשת התובעת להעברת הדיון בהיעדר סמכות מקומית לבית המשפט כאן וזאת נוכח תניית שיפוט בהסכם בין הצדדים. 

לטענת התובעת, בכתב ההתחייבות עליו חתם הנתבע נכתב:

" סמכות שיפוטית : מוסכם עלי כי אך ורק לבית המשפט בעיר נצרת תהא סמכות שיפוטית בלעדית וייחודית לדון בכל מחלוקת כלשהי בין הצדדים".

הבקשה הועברה לתגובת הנתבע, וזה עמד על דחייתה. לטענתו, לא הבין את פשר חתימתו שעה שהמסמך נכתב בעברית בעוד הוא דובר ערבית. כמו כן, מהסיבה שעסקינן בחוזה אחיד ותניית השיפוט אם כן תניה מקפחת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה מצאתי כי דינה להתקבל;

אין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם הסכם הכולל בין היתר תניית שיפוט ייחודית לבית המשפט בנצרת תוך שהנתבע טוען כי לא הבין את אשר חתם עליו וכן כי המדובר בתנאי מקפח. דין טענותיו אלה להידחות;

באשר לטענה ולפיה הנתבע לא הבין את פשר חתימתו אין מקום לקבל טענה זו, שכן כידוע ובהתאם לפסיקה הענפה שניתנה בעניין נקבע כי אדם אשר לא הבין את המסך עליו הוא חותם, אל לו לחתום, וככל וחתם חזקה עליו שהבין את תוכנו.

באשר לטענת הנתבע ולפיה תניית השיפוט מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד, ועל כן אין לתת לה תוקף, דינה להידחות גם כן; נוכח גודלה של מדינת ישראל, לצד פתרונות התחבורה בה, וביתר שאת שעה שעסקינן בבית משפט שכאמור קרוב עד מאוד לבית משפט זה, שהרי לא ניתן לראות בתניה דנן כתנייה מקפחת. אפנה בכך לדבריו של כבוד השופט א' ריבלין (כתוארו אז) ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן (פורסם בנבו);

"בענייננו מבקשים המשיבים שנתעלם מתניית השיפוט כיוון שהיא, לשיטתם, תניה מקפחת – ולא היא. אכן חזקת הקיפוח שבסעיף 4(9) לחוק נועדה להגן על הצרכנים מפני ניצול לרעה של כוח הספקים אשר עשויים ליטול מן המתקשרים עמם את האמצעי שהעמידו להם כללי הסמכות המקומית ואשר נועד להפוך את ההתדיינות המשפטית לנוחה יותר. אולם כפי שכבר הובהר, פחתה חשיבותו של כלי זה באורח משמעותי. כבר נקבע, מפי הנשיא (אז השופט) ברק בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [7], בעמ' 527, כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון". ובזמן נתון זה יקשה לראות בחיובם של בעלי-דין להתדיין בבית-משפט שבמחוז מסוים משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". לפיכך אין לקבל את גישת בית-משפט קמא שלפיה על המבחן אשר יש להפעילו עת עומדים על סבירותה של תניית שיפוט, להיות מבחן גמיש התלוי בתחושתם הסובייקטיבית של המשיבים. ממילא אין לאמץ את מבחנו של בית-המשפט המחוזי, את מבחן "אי ההכבדה". יתרה מכך, אפילו הייתי מקבל מבחן זה ומפעילו, מסופק אני אם הייתי רואה בתניה שבפנינו תניה בלתי סבירה שיש בה משום הכבדה".

מכל האמור לעיל, ושעה שנחתם הסכם בין הצדדים הקובע תניית שיפוט, בית המשפט כאן נעדר סמכות מקומית , ודין הבקשה להתקבל.