ת"ת 11572-07-12 עירית ירושלים נ' קטנשו

בפני התנגדות לביצוע תביעה ובקשה מתן אורכה להגשת התנגדות.

עסקינן בתביעת חוב ארנונה המתייחס לשנים 2001-2006 שהוגשה כנגד המבקשת ובעלה, הנתבע 2 בתיק. אליבא דמבקשת בתצהירה, התראה ואזהרה לא הומצאו לידיה ונודע לה על ההליך דנן רק לאחרונה מבדיקה של עניין אחר בלשכת ההוצאה לפועל. לגופו של עניין טוענת כי היא והנתבע 2 לא גרים בנכס נשוא התביעה החל משנת 1974 וכי המשיבה ידעה על שינוי ההחזקה בנכס לפחות משנת 2004, שכן התנהלה תביעה קודמת בין הצדדים לתשלום ארנונה (עבור השנים 1984-2001) ועניין ההחזקה עלה כבר אז. כמו גם, בעקבות הצהרת המבקשים לאי- החזקתם בנכס במרץ 2003, החלו התכתבויות מיוזמתה של המשיבה עם המחזיקים האחרים בנכס ומהתכתבויות אלה עולה בבירור כי המבקשים אינם מתגוררים בנכס החל משנת 1975. חרף ידיעת המשיבה כי המשיבים אינם המחזיקים בנכס, הגישה תביעתה קנטרנית זו בחוסר תום לב מובהק. עוד טוענת המבקשת כי חלה התיישנות על רוב רובה של התביעה שהרי מדובר בחוב בגין השנים 2001-2006 ואילו הבקשה לביצוע הוגשה רק ב- 2012.

בתגובתה מתנגדת המשיבה לקבלת ההתנגדות וטוענת כי התראות ודרישות תשלום אכן נשלחו למבקשת והאזהרה אף נמסרה לידיו של בן משפחה בשם עיסא. באשר לטענות גופן, המבקשת מעלה טענת "אינני מחזיק" בעוד שהדרך הייחודית להעלאת טענה זו הינה במסלול של הגשת השגה למנהל הארנונה. כמו גם טוענת המשיבה כי רק ביום 29.04.07 קיבלה הודעה בדבר שינוי החזקה בנכס. באשר לטענת ההתיישנות, יובהר כי המשיבה פעלה בהליכי גבייה מנהליים לרבות דרישות תשלום והתראה בטרם הגשת תביעה ובכך נעצר מרוץ ההתיישנות. בנוסף המבקשים שילמו חלק מהחוב דנן ויש לראות בכך הודאה בחובתם לתשלום ארנונה.

בתשובתה חוזרת המבקשת על טענותיה בבקשתה המקורית, ולעניין המצאת האזהרה טוענת כי אין כל בן משפחה בשם עיסא המתגורר עמה (כפי שעולה מתצהיר מוסר האזהרה) ומוסיפה כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב ובעצימת עיניים הואיל והתעלמה מהצהרות המבקשת וממכתבים מטעם המחזיקים האחרים בנכס ונמנעה מלשנות את רישומי ההחזקה בנכס. כמו כן בשנת 2004 קיבלה המשיבה תצהיר ממר אחמד גיט אשר הצהיר שמתגורר בנכס נשוא התביעה דנן החל משנת 1995.

מחקירת המבקשת עולה כי התגוררה בנכס נשוא התביעה בשנים 1970-1974 בלבד. המבקשת טוענת כי לאחר התביעה הראשונה שהתנהלה בין הצדדים, פנתה יחד עם עו"ד ומחזיק הנכס לבצע שינוי החזקה והנכס נרשם על שם אחמד. עוד עולה כי בתביעה הראשונה התחייב אחמד בהסכם פשרה לשנות את הדירה על שמו, אולם המבקשת לא ווידאה שאכן עשה כן.

בנוסף, בין הצדדים התנהלה תביעה קודמת לגבי חוב ארנונה עד לשנת 2001, מאחר והמבקשת לא פעלה אז לשינוי החזקה ניתן פסק דין כנגדה לתשלום ארנונה. במקביל פנתה המבקשת (בחודש מרץ 2003) למשיבה והצהירה כי אחמד הוא המחזיק בנכס ומשם החלו התכתבויות בין אחמד ומחזיקים אחרים למשיבה, לבירור עניין ההחזקה, כאשר עולה בבירור כי המבקשת אינה מחזיקה בנכס עוד משנת 1975.

בסיכומיו טוען ב"כ התובעת ומוסיף כי טענות המבקשת הינן במסגרת הסכמים שנעשו בינה לבין המחזיקים הנכס אשר אינם מעניינה של המשיבה. לא זו אף זו, ההתכתבויות אותן מצרפת המבקשת להתנגדותה אינן רלוונטיות מאחר שלא מהוות סוף פסוק ולא הביאו בסופו של דבר לשינוי מחזיק. המבקשת לא פעלה בהתאם לסעיפים 325-326 ולא הודיעה על שינויי החזקה כדין ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה.

לעניין טענת המשיבה בדבר הודאת המבקשת בחוב הארנונה על ידי תשלום של חלקי של החוב, טוענת המבקשת כי מעולם לא שילמה עבור החוב דנן.

תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מאפשרת מתן אורכה רק מ"טעמים מיוחדים שיירשמו". אולם בשנים האחרונות הגמישה הפסיקה את עמדתה וכיום קיימת נטייה להקל בבחינת הטעמים המיוחדים, זאת על מנת לאפשר למחלוקות להתברר לגופן ולהימנע ממתן פסקי דין על יסוד נימוקים טכניים ו/או מחדלים של מי מבעלי הדין. מגמה זו באה להגשים, ככל שניתן, את זכות הגישה לערכאות, זכות שהוכרה כזכות יסוד.

במקרה דנן, לא עלה בידי המשיבה להוכיח המצאה כדין, שכן מתצהיר המוסר עולה כי האזהרה נמסרה לאדם אשר לטענת המבקשת אינו בן משפחה ואינו מתגורר עמה. אשר על כן, אני מקבל את הבקשה למתן אורכה להגשת התנגדות.