ת"ק 9747-12-14 כהן ואח' נ' וייס ואח'

1.תביעה קטנה על סך 1,780 ₪, שעניינה תאונת דרכים שארעה בתאריך 17.8.14. הנתבע מס' 1 (להלן – הנתבע), הגיש נגד התובע תביעה שכנגד על סך 4,000 ₪.

2.התאונה הנדונה ארעה בשעות הצהריים, בכביש המוביל לישוב גן שומרון. מדובר בכביש דו-סטרי, עם נתיב נסיעה אחד בכל כיוון נסיעה.

לטענת התובע, הוא נעמד בתוך נתיב הנסיעה שלו, וביקש לבצע פניית פרסה שמאלה. לאחר שהתחיל את פניית הפרסה, הגיע רכב שהיה נהוג ע"י הנתבע במהירות מאחורי רכבו, ופגע בצד האחורי של רכב התובע. התובע ביקש פיצוי בגין השתתפות עצמית בסך 550 ₪ אותה שילם למבטחת רכבו שפיצתה אותו עבור הנזקים לרכב, וכן סכום של 1,180 ₪ בגין עלות החלפת מצלמה שהותקנה בפגוש האחורי לסיוע בנסיעה אחורנית (יש לציין כי מהמסמכים שהוצגו בפניי, עולה כי התובע קיבל פיצוי מאת מבטחת רכבו בגין עלות המצלמה, אולם בכל מקרה הדבר אינו משנה מהתוצאה הסופית אליה הגעתי, כפי שיפורט להלן).

3.לטענת הנתבע, הוא פנה שמאלה מכביש 65 לכביש בו ארעה התאונה, ובסמוך לאחר מכן הבחין ברכב התובע, ממרחק רב למדי, כשהוא בעצירה מוחלטת בשול הימני. הנתבע המשיך בנסיעה, ובהיותו במרחק של מטרים ספורים מרכב התובע, יצא רכב התובע באופן פתאומי מהשול, ופנה בחדות שמאלה לצורך ביצוע פרסה. הנתבע בלם ופנה בצורה חדה ימינה, אך לא הצליח להימנע מפגיעה ברכב התובע, כאשר לשיטתו הפגיעה היתה קלה למדי, תודות למהירות נסיעה איטית שלו ולתגובה שלה לפני הפגיעה. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין דמי השתתפות עצמית אותם נדרש לשלם לנתבעת מס' 2, בעלת הרכב אשר השכירה לו את השימוש ברכב, ו- 2,000 ₪ עבור עוגמת נפש.

4.ביום 11.3.15 שמעתי את עדות התובע והנתבע, וכן עדות קצרה מאוד של בנו של הנתבע, בן ה- 12, שהיה עד לאירוע, ואשר הנתבע עמד על כך שימסור עדות בפניי. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בתמונות שהגיש הנתבע, אשר צולמו דקות לאחר האירוע, שוכנעתי כי התאונה ארעה באופן שתואר ע"י הנתבע.

5.תחילה אציין כי נתתי אמון בעדות הנתבע ובנו, ביחס לנסיבות אירוע התאונה. כאמור, הנתבע תיאר כיצד עמד רכב התובע בשול הימני, ויצא, ללא התראה מוקדמת, בפניה חדה שמאלה במטרה לבצע פניית פרסה. הנתבע מסר כי הצד השמאלי קדמי של רכבו פגע קלות בחלק השמאלי אחורי של רכב התובע, וזאת לאחר שהנתבע פנה ימינה בניסיון להימנע מפגיעה בתובע.

6.גרסת הנתבע, לפיה התאונה ארעה עת ביקש לבצע פניית פרסה באמצע הכביש, לא היתה משכנעת כלל ועיקר. עיון בתנאי הדרך, כעולה מתמונות נ/1 ו- נ/2, מעלה כי רכב התובע נסע בכביש דו סטרי, בו נתיב נסיעה אחד בכל כיוון נסיעה, כאשר רוחב הכביש מקשה עד מאוד, שאם לא לומר אינו מאפשר, פניית פרסה מהנתיב הימני לנתיב השמאלי, ללא צורך בביצוע תמרון המצריך נסיעה אחורנית במהלך פניית הפרסה. נוכח האמור, אין זה סביר שהתובע ביקש לבצע פניית פרסה ישירות מהנתיב הימני. גרסת הנתבע, לפיה התובע עמד בשול הימני בכוונת לבצע פניית פרסה, הינה יותר הגיונית ויותר מסתברת.

זאת ועוד; אין זה סביר שרכב התובע עמד במרחק של יותר ממאה מטר מהמקום בו פנה רכב הנתבע שמאלה לעבר הכביש, ולמרות תנאי ראות מצויינים שהיו במועד התאונה, ואשר אפשרו לנתבע להבחין ברכב התובע מבעוד מועד, המשיך רכב הנתבע בנסיעה עד שהתנגש ברכב התובע בצד האחורי, ללא כל סיבה הנראית לעין.

נוסף לכך, אין כל הלימה בין תיאור התובע בדבר התנגשות שנגרמה כתוצאה מנסיעה מהירה של רכב הנתבע באופן שגרם לרכב התובע להסתובב על צירו, לבין הנזקים שנגרמו לשני הרכבים, כפי שעולה מהתמונות נ/1 ו- נ/2, בהם נראים נזקים קלים יחסית בפינה השמאלית קדמית של רכב הנתבע ובצד האחורי-שמאלי של רכב התובע, באופן התואם את תיאור האירוע כפי שנמסר ע"י הנתבע.

7.סיכומו של דבר, שוכנעתי כי התאונה ארעה עת עמד רכב התובע בשול הימני, ויצא, באופן מפתיע וללא התראה מוקדמת, בנסיעה שמאלה במטרה לבצע פניית פרסה, והכל כאשר רכב הנתבע היה במרחק קרוב לרכב התובע, דבר שאילץ את הנתבע לפנות בחדות ימינה. ברי כי האחריות המלאה לתאונה מוטלת על התובע (יש לציין כי גם הגרסה אותה הציג התובע, לפיה הוא ביקש לבצע פניית פרסה באמצע כביש עירוני במקום בו אין פנייה שמאלה, מציבה לפתחו אחריות לא מבוטלת להתרחשות האירוע).