ת"ק 9007-01-14 רבי נ' עמר

בפני תביעה שעניינה טענה להפרת הסכם לרכישת תווי קניה על ידי הנתבע.

העובדות וטענות הצדדים

1.לטענת התובעת בינה לבין הנתבע נערכו שלוש עסקאות לממכר תלושי קניה בסופר מרקט "יש".

בעסקה הראשונה מסרה לידיו 2,000 ₪ וקיבלה בתמורה תלושי קניה בשווי 4,000.

העסקה השנייה התקיימה מספר חודשים לאחר מכן, כשפנה אליה הנתבע בהצעה דומה והתובעת מסרה לידיו 1,500 ₪, תמורתם היתה אמורה לקבל תלושי קניה בשווי 3,000 ₪. לטענתה, בשל איחורו של הנתבע בהעברת תלושי הקניה, פוצתה על ידו בכך שקיבלה תלושי קניה בתוספת 10%, בשווי של 3,300 ₪. התובעת אישרה כי בגין עסקה זו מסרה לידי הנתבע, לבקשתו, אישור בכתב (להלן: "המסמך") כי קיבלה את מלוא התמורה בעד העסקה בצירוף הסכום של 3,000 ₪.

כחודש לאחר מכן, פנה אליה הנתבע והציע לה לרכוש תלושי קנייה בשווי 6,500 ₪ תמורת סך של 3,000 ₪. לטענתה, מסרה לידיו 3,000 ₪ אשר לא הושבו לידיה מעולם. ניסיונותיה להשיב את כספה או התמורה בתלושים כשלו, ובלית ברירה נאלצה להגיש תביעה. יצוין כי מדובר בתביעה שניה לאחר שתביעה קודמת (ת"ק 52346-01-12) נמחקה.

לכתב התביעה צירפה התובעת את מכתבו של עו"ד דב פרומן מיום 25.12.11, אשר ייצג את התובעת בניסיונות הגביה מהנתבע, הממוען לנתבע וכן תצהיר של עו"ד פרומן מחודש נובמבר 2013 בו הוא מצהיר כי שוחח טלפונית עם הנתבע, והאחרון הבטיח להשיב את הסכום של 3,000 ₪ ב – 8 תשלומים של 500 ₪ (כך במקור).

2.תחילה הודיעה התובעת כי ניסיונותיה להמציא לנתבע את כתב התביעה לא צלחו. בחודש מאי 2014 הגישה התובעת הודעה לפיה הנתבע יצר עמה קשר וביקש להגיע להסדר. ברוח טובה, כדבריה, קבעו להיפגש ביום 30.4.14 במשרדו של עו"ד פרומן. התובעת הגיעה לפגישה אך הנתבע לא, ושוב נוהלו ביניהם דין ודברים במסרונים.

3.ביום 1.5.14 הגיש הנתבע כתב הגנה בו הודה בקיומה של עסקה כאמור, אך טען כי נתן לתובעת תמורה מלאה לכספה וכי ישנו מסמך בחתימתה המאשר זאת. לטענתו, התובעת הכחישה את חתימתה על המסמך והוא נשלח למז"פ לבדיקה יסודית, ונקבע שזו חתימתה. יצוין כי המסמך לא צורף לכתב ההגנה ולא פורט באיזה נסיבות נשלח המסמך לבדיקה כאמור. כמוכן לא ברור מה נרשם בדיוק במסמך. האם נרשם שם כי שולמו 3,000 ₪ או האם סופקו תלושים בשווי 3,000 ₪.

4.בכתב תשובתה מיום 9.6.14 הכחישה התובעת את טענות הנתבע, והלינה על כך שנאלצה להוציא כספים לשם איתור מקום מגורי הנתבע שכן לטענתה הוא התחמק מנושיו. התובעת טענה כי כל העובדות המתוארות על ידו אינן נכונות, כלל אין חניון מתחת לביתה, והיה הוא זה בעצמו שהודה על החוב וביקש להשיבו בתשלומים.

5.בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 16.6.14 מסרה התובעת פרטים נוספים אודות הפגישה ותארה כי התקיימה ברח' יפו בירושלים ביום 1.7.11. התובעת תארה כי חששה למסור לו סכום כסף כה גדול, אולם היות שהיה זה ערב חתונת בתה, רצתה למקסם את אמצעיה ומסרה לו סכום של 3,000 ₪ אותו קיבלה מגמ"ח. משחלפו חודשיים וניסיונותיה להשיגו לא צלחו, שלחה את בתה ובעלה להם הכרות קודמת עם הנתבע לשוחח עמו. או אז הבטיח כי ישיב לה את הכסף, ומשלא עשה כן הגישה התביעה.