חזוט נ' דונה חברה להנדסה ובנין בע"מ

בפניי תביעה כספית על סך 33,400 ₪ המבוססת על הסכם מכר שנחתם בין הצדדים ביום 29.10.15.

ביום 29.10.15 נחתם בין הצדדים הסכם לרכישת דירת מגורים בישוב חריש שמספרה 23 בבניין 642 במגרש 6402, אשר נבנתה על ידי הנתבעת (להלן: הדירה). התמורה עבור הנכס עמדה על סך של 1,040,000 ₪ נכון ליום חתימת החוזה.

בכתב תביעתה, טוענת הנתבעת כי על פי הסכם המכר, הייתה אמורה הנתבעת למסור לתובעת את החזקה בדירה תוך 10 חודשים ממועד חתימת החוזה, קרי עד ליום 29.8.2016. בנוסף, אפשר הסכם המכר לנתבעת "תקופת חסד" בת 60 ימים נוספים, עד לתאריך 29.10.2016, מבלי שהדבר ייחשב להפרת ההסכם מצדה של הנתבעת ומבלי שיהיה על האחרונה לשלם לתובעת פיצוי על כך. לטענת התובעת, כחודשיים לאחר חלוף מועד המסירה ותקופת החסד, יצרו התובעת ובעלה, ביום 2.1.17, קשר ביוזמתם עם נציגת הדיירים של הנתבעת, הגב' לימור שם טוב, על מנת לברר מתי תימסר להם החזקה בדירה, ואז נאמר להם כי הדירה מוכנה זה זמן רב וכי עליהם לשלם את יתרת התמורה וכן תוספות בגין הצמדת יתרת התמורה למדד תשומות הבניין. לטענת התובעת, הנתבעת לא יצרה עימה קשר בנוגע למוכנות הדירה. התובעת מציינת כי על פי החוזה, הודעות בין הצדדים יועברו בדואר רשום, ואכן הנתבעת שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום, אך הנתבעת לא עקבה אחר מסירתה, ולו עשתה כן, הייתה יודעת כי ההודעה כלל לא נמסרה לתובעת, והייתה יכולה ליצור עימה קשר בדרך אחרת.

לאחר ההודעה על מוכנות הדירה, טוענת התובעת כי ניסתה לתאם עם הנתבעת מועד למסירת החזקה בדירה, אך הסתבר לה כי בפועל, הדירה טרם מוכנה למסירה וכי נכון לאותו שלב, גם לשיטת הנתבעת, היא איננה ראויה למגורים. עוד מציינת התובעת בכתב התביעה, כי עוד טרם מועד המסירה ולפני שהנתבעת ידעה מתי תוכל למסור את הדירה לתובעת כשהיא ללא ליקויים, דרשה הנתבעת מהתובעת לשלם לה הפרשי הצמדות, לאחר שלטענתה הודיעה לתובעת כי הדירה מוכנה ואילו האחרונה לא הסדירה את חובה. טענה נוספת העולה מכתב התביעה, הינה שבעקבות האיחור במסירת הדירה, התייקרה הצעת המשכנתא של התובעת בסכום של כ- 84,419 ₪. התובעת מציינת בכתב תביעתה טענות נוספות אודות ליקויי בניה שהתגלו בדירה בעבודות הנגרות, המסגרות, החשמל, הטיח, הצבע, במסתור הכביסה, בעבודות הריצוף החיפוי והאבן ובעבודות האלומיניום, וזאת בהתאם לחוות דעתו של מהנדס ששכרה מטעמה. על פי אותה חוות דעת, עלות תיקון הליקויים מסתכם בסך של 29,278.6 ₪. בנוסף, טענה התובעת כי בניגוד להתחייבות הנתבעת ולהוראות חוק המכר, הנתבעת מסרה את החזקה בדירה לתובעת כשהדירה מטונפת, יש בה פסולת בניין וכתמי צבע על הריצוף, במצב בו נאלצה התובעת להזמין חברת ניקיון מקצועית לשם ניקוי הדירה. התובעת צמצמה את סכום תביעתה לסכום המקסימלי אותו ניתן לתבוע בבית משפט לתביעות קטנות, ועתרה לקבלת פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת החזקה בדירה בסך של 25,200 ₪; הפרשי ריבית והצמדה שנגבו ביתר, עוגמת נפש, והשחתת זמן בסך כולל של 5,482.91 וכן עוגמת נפש והוצאות משפט בסך של 2,717.09 ₪.

בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת כי מועד מסירת החזקה בדירה שנקבע בהסכם המכר, קרי 10 חודשים לאחר החתימה על הסכם המכר, כפוף לעמידתה של התובעת בהתחייבויותיה לפי ההסכם. לטענת הנתבעת, התובעת כשלה במילוי חובותיה שעה שלא העבירה לידי הנתבעת בתוך 30 ימים מיום החתימה על החוזה, יפוי כוח נוטריוני, ואילו ייפוי כוח זה הועבר רק ביום 15.3.2017. בעניין זה טוענת הנתבעת כי חובת התובעת לשליחת ייפוי כוח מצוינת במפורש בהסכם וכי נשלחו לתובעת תזכורות בעניין זה במספר הזדמנויות וכי מדובר במסמך חיוני ומהותי לצורך ניהול הליך רישום הבית המשותף ועיכוב מצד איזה מהדיירים בהמצאת ייפוי הכוח מעכב את התהליך כולו ופוגע בכלל הדיירים בפרויקט. עוד טוענת הנתבעת, כי שלחה לתובעת הודעה על היות הדירה מוכנה למסירה בדואר רשום וכי אין ליתן משקל לטענת התובעת לאי קבלת המכתב שכן על פי ההסכם הודעה שנשלחה בדואר רשום תיראה כאילו נמסרה לאחר 72 שעות ממועד מסירתה ומכל מקום על התובעת היה לעדכן את הנתבעת בכתובתה החדשה. לטענת הנתבעת, אין מדובר בטעות אנוש מקרית אלא התנהלות רשלנית ואף אולי מכוונת מצד התובעת במשטרה שלא לקבל את החזקה בדירה שכן הייתה מודעת לכך שהדירה מצויה בשלבים סופיים הואיל וזומנה במהלך חודש אוגוסט לחתום על טופס שיוך החניה.

עוד טוענת הנתבעת, כי שלחה הודעת דוא"ל לתובעת בה התבקשה ליצור קשר עם חברת החשמל לצורך יצירת חוזה מולה באופן שיאפשר את מסירת הדירה לידי התובעת, אך האחרונה לא עשתה כן. מחדל נוסף אותו טוענת הנתבעת הינו איחור של כחודשיים וחצי בבחירת מוצרי גמר. הנתבעת מוסיפה כי בפרויקט הנדון בוצעו עבודות פיתוח על ידי משרד השיכון, כאשר בביצוע העבודות היו עיכובים רבים עקב נסיבות שאינן תלויות בנתבעת, אשר גרמו לעיכוב משמעותי בבניית הפרויקט. בנוסף לכף היה עיכוב נוסף בקבלת טופס 4 שנבע מעיכוב של הרשות המקומית והועדה המקומית חריש, כך שהנתבעת נאלצה לבצע שינוי תכנוני מהתוכנית המקורית בעניין מיקום איסוף האשפה בבניין. לפיכך, טוענת הנתבעת כי יש לראות במועד מתן טופס האכלוס כמועד המסירה ובנוסף כי מועד המסירה נדחה ב- 5 חודשים עקב עיכובים שאינן תלויים בה וכן בשל מחדליה של התובעת.

אשר לטענת התובעת כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים, טוענת הנבעת כי בניית הדירה הושלמה והנתבעת ביקשה למסור אותה לתובעת עם קבלת טופס האכלוס ביום 1.11.2016, כאשר במועד זה הדירה הייתה ראויה למגורים ולה היו בה ליקויים המונעים שימוש סביר בנכס. עוד נטען כי במועד זה חלה על התובעת החובה לפרוע את יתרת חובה והיא לא עשתה כן. הנתבעת מודה כי התובעת יצרה עימה קשר בתחילת חודש ינואר ונמסר לה כי עליה לקבל את החזקה בדירה מזה זמן רב וכי עליה להסדיר את מלוא תשלום התמורה לצורך קבלת החזקה בדירה. לטענת הנתבעת, התובעת פנתה להסדרת המשכנתא רק בסוף חודש ינואר 2017 וכי השלימה את העברת התמורה על הדירה רק ביום 1.3.2017 ועל כן אינה יכולה לטעון לאיחור מסירה לפני מועד זה שכן היא עצמה איחרה בהעברת התשלום. אשר לליקויים שהתגלו בדירה, כגון הרטיבות בדירה, נטען כי בחודש נובמבר 2016, עת התקבל טופס 4, לא הייתה רטיבות בדירה והיא הייתה ראויה למגורים והסיבה היחידה שלא נמסרה במועד זה הינה מחדלי התובעת כאמור. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת עתרה לפיצוי כפול עוגמת נפש, ומכל מקום אין מקום למתן פיצוי עבור עוגמת נפש שעה שהפיצוי שנקבע בחוק המכר בגין איחור במסירה כולל את כל התרופות המגיעות לתובעת, ככל שמגיעות לה והדבר מהווה כפל פיצוי. לאור האמור, עתרה הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

ביום 19.7.18 התקיים דיון בפניי. בעלה של התובעת, מר יואב רובין, אשר ביצע את מרבית ההתנהלות מול הנתבעת, טען בפני לצד התובעת ומסר כי התובעת אינה מבקשת לתבוע בגין הליקויים בדירה וכי היא מבקשת למחוק את חלק זה מהתביעה. עוד חזר מר רובין על פירוט מרכיבי התביעה, ביניהם האיחור במסירת הדירה, החיוב בריביות ופיגורים והוצאות המשפט. עוד הוסיף כי לאורך כל ההליך החברה התנהלה שלא בתום לב וכי היו שתי נציגות, האחת במשרד והאחת בשטח, אשר החליפו גרסאות. נציגת הנתבעת אף היא חזרה על הטענות שהועלו בכתב ההגנה.

דיון והכרעה:

האיחור במסירה:

לאחר שבחנתי את כתב התביעה, כתב ההגנה, הנספחים שצורפו לכתבי הטענות וכן לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפניי, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

התובעת התקשרה עם הנתבעת בהסכם מכר לקניית הדירה. על פי הסכם המכר, על הנתבעת היה להעביר את החזקה בדירה לידי התובעת עד ליום 29.10.2016 לכל המאוחר.

בהתאם לנספח 4 לכתב ההגנה, הוציאה הנתבעת הודעה לתובעת ביום 15.12.2016, על מסירת הדירה תוך 14 יום. מכאן, שאף לשיטת הנתבעת, הדירה לא הייתה מוכנה וכן לא בוצעה מסירת החזקה בדירה עד לכל הפחות סוף חודש דצמבר 2016, היינו כחודשיים לאחר מועד מסירה החזקה המאוחר.

הצדדים מסכימים ביניהם כי כבר בתחילת חודש ינואר יצרה התובעת קשר עם הנתבעת לבירור אודות מצב הדירה ובאותה השיחה נאמר לה כי הדירה מוכנה זה זמן רב. נראה כי הרושם שיצרה הנתבעת לפיו הדירה כבר הייתה מוכנה מזה זמן רב אינה עולה בקנה אחד עם ההודעה הראשונה ששלחה לתובעת לפיה מתוכננת מסירת הדירה בסוף חודש דצמבר, היינו ימים בודדים בטרם שוחחה התובעת עם נציגת הנתבעת אודות המסירה.

איני מקבל את טענות הנתבעת לפיהן היה על התובעת להניח כי מועד מסירת החזקה של הדירה הוא קרוב בשל הודעה על שיוך החניה שקיבלה, שכן התובעת אינה צריכה להסתמך על "רמזים" מצד הנתבעת ולהסיק מהם מסקנות לעניין מוכנות הדירה, והודעה על היותה של הדירה מוכנה למסירה צריכה להישלח לתובעת באופן רשמי, ואילו הודעה כזו נשלחה רק באמצע חודש דצמבר כאמור, עם צפי מסירה לסופו של אותו החודש ועם הנחיות לנתבעת לגבי הפעולות אותן עליה לנקוט.