ת"ק 8812-07-14 נשרי נ' דימנט

עניינה של התביעה שבפני בטענת התובעת להפרת הסכם שכירות ע"י הנתבע ודרישתה לחייבו בתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה כתוצאה מאותה ההפרה.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים:

ביום 29.07.05 נחתם הסכם שכירות בין התובעת (השוכרת) לבין הנתבע (המשכיר). במסגרת ההסכם נקבע כי תקופת השכירות תימשך 12 חודשים, החל מיום 02.10.05 ועד ליום 30.09.06, וכי דמי השכירות יעמדו ע"ס 800 דולר לחודש. בסעיף 14 להסכם, נקבע כי לשוכרת שמורה הזכות לתקופת הארכה של החוזה (אופציה), לתקופה נוספת בת 10 חודשים עד לתאריך 31.07.07. בסוף החוזה תחת הכותרת "תנאים נוספים", נכתב "החל מ – 1 באוגוסט 2007 תקופת האופציה הינה ל – 12 חודשים".

התובעת מימשה את תקופת אופציה, בהתאם לסעיף 14 לחוזה ובמהלכה שילמה דמי שכירות בסך 800 דולר לחודש.

לטענת התובעת, בתחילת חודש יוני 2007 נערכה פגישה בינה לבין הנתבע בעניין חידוש השכירות לתקופה נוספת, במהלכה הודיע לה הנתבע כי לאור הירידה הניכרת בשער הדולר, דרישתו היא כי דמי השכירות יועלו לסך 1,200 דולר. בפגישה זו, הודיעה התובעת לטענתה כי אינה מעוניינת בחידוש החוזה וכי בכוונתה לעזוב את הדירה.

התובעת צירפה לכתב התביעה הודעת דוא"ל מיום 05.06.07, בה ביקש ממנה הנתבע לחתום על מסמך "סיום חוזה". כן, צירפה התובעת מכתב תגובה ששלחה לנתבע, ביום 08.06.07, בו היא מפרטת טענותיה ביחס לדרישות הנתבע במסגרת חידוש החוזה. בסעיף 7 למכתב התגובה, נכתב ע"י התובעת "...אדגיש ואומר כי ברצוני להמשך להישאר בדירה הנדונה, כפי שהוסכם בין הצדדים...לחילופין, הרי שהנני רואה בהודעתך החד צדדית והבלתי מוסכמת על החתומה מטה הפרת חוזה ...על כל המשתמע מכך, דמי הפרת חוזה מוסכמים וכן נזקים נוספים כפי שיבואו לידי ביטוי כתוצאה מהודעה זו".

ביום 14.06.07, נשלח לתובעת מכתב התשובה של הנתבע, בו הוא דוחה את טענותיה ומבהיר כי הוא עומד על תנאיו לחידוש ההסכם.

לטענת התובעת, בנסיבות האמורות, נאלצה לשכור דירה אחרת בדמי שכירות של 4,100 ₪. אותה הדירה הייתה מאוכלסת עד ליום 10.08.07 ועל כן נדרשה להאריך בשבועיים את השכירות בדירת הנתבע. בגין פרק זמן נוסף זה, אילץ אותה הנתבע לשלם סך 600 דולר.

במסגרת התביעה, עתרה התובעת לחייב את הנתבע בעלויות מעבר הדירה (הובלה ואריזה), בדמי תיווך, בהספד 2 ימי עבודה לצורך המעבר, בהפרשי שכר הדירה עבור השנה שבין 08.07-08.08, כיוון שדמי השכירות בדירה החדשה עמדו ע"ס 4,100 (כ – 950$ עפ"י השער באותה התקופה), ובפיצוי בגין עוגמת נפש, סה"כ 28,810 ₪.

בכתב הגנתו ובעדותו בפני, טען הנתבע כי התביעה התיישנה שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה, הואיל וכבר ביום 16.06.07 ידעה התובעת כי ככל שהדבר נוגע לנתבע, חוזה השכירות לא יוארך.