ת"ק 8556-03-15

1.לפניי תביעה כספית שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 05.01.2015, בין כלי רכב, מ"ר 98-010-26 (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב, מ"ר 91-521-01 (להלן: "האוטובוס") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא לעניין האחריות לקרות התאונה.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג האוטובוס יישא באחריות בשיעור של 20%.

הגם שהצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג האוטובוס, שהתיישבה עם מוקדי הנזק ועם ההיגיון שבקרות התאונה, על פני גרסתו של נהג רכב התובע.

מוקדי הנזק בכלי הרכב, כאשר רכב התובע ניזוק בפינה השמאלית אחורית (ת/1) והאוטובוס ניזוק במרכז דופן ימינית (נ/1), מצביעים על כך שרגע המגע בין כלי הרכב התרחש כאשר רכב התובע היה בנסיעה לאחור.