ת"ק 8437-12-15 סהר ואח' נ' פרידמן ואח'

תביעה קטנה בגובה 8,825 ₪ בגין הפרת חוזה שכירות דירה.

התובעים השכירו לנתבעים דירה בת שלושה חדרים ברחוב הכלנית 37 באליכין (להלן – "המושכר"). תקופת השכירות הייתה 12 חודשים, והיא עתידה הייתה להסתיים ביום 31.7.2015. הנתבעים פינו את הדירה ביום 31.5.2015, לאחר שמסרו הודעה מוקדמת שלושה חודשים קודם לכן, ולא שילמו את דמי השכירות עבור החודשיים הנוספים. מכאן התביעה.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה במספר אופנים. כבר בפתח כתב ההגנה נטען כי הסכם השכירות (להלן – "החוזה") אִפשר לנתבעים לעזוב את המושכר בכל עת, ובכל זאת, "לפנים משורת הדין", ניסו לסייע לתובעים למצוא שוכרים חלופיים. הנתבעים טוענים עוד כי עזבו את הדירה מוקדם יותר נוכח הפרות מצד התובעים: מצבו הירוד של הנכס, טיפול לקוי בתלונות מוצדקות של הנתבעים ועוד.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בכתבי הטענות וכל אשר צורף להם באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, כמפורט להלן.

ראשית יובהר כי הפרשנות הסבירה היחידה של החוזה היא שהנתבעים לא היו רשאים לסיים את השכירות מבלי שהציגו לתובעים שוכר חלופי. החוזה מורכב מחלק סטנדרטי מודפס ותוספות בכתב יד. בחלק הסטנדרטי מופיעה הוראה לפיה השוכר אינו רשאי לסיים את החוזה לפני תום תקופת השכירות אלא לאחר שמצא שוכר חלופי לשביעות רצונו של המשכיר. בתוספות בכתב יד נאמר: "גם השוכר וגם המשכיר יכולים להודיע 3 חודשים מראש על סיום החוזה (המשכיר לא רשאי לסיים את החוזה עד שהוא מביא דייר חלופי במקומו)" (ההדגשה לא במקור – מ' ק'). מובן כי הצדדים טעו כאשר רשמו את המילה המודגשת "המשכיר", שכן אין כל דרך לקרוא את הפסקה שצוטטה לעיל באופן שמתיישב עם הגבלת זכותו של המשכיר לסיים את החוזה עד להצגת שוכר חלופי. הצדדים התכוונו להגביל את זכותו של השוכר לסיים את החוזה בהודעה מוקדמת ולא את זכותו של המשכיר, וכך אני קובע שיש לפרש את החוזה.

משמצאנו כי הנתבעים לא רשאים היו לסיים את החוזה בהודעה מוקדמת בת שלושה חודשים מבלי שדאגו לשוכר חלופי שיבוא בנעליהם, יש לבחון את טענתם – שעלתה לראשונה בעדות הנתבע לפניי ואין לה זכר בכתב ההגנה – כי דייר חלופי שכזה דווקא הוצג אך לא שכר בסופו של יום את המושכר משום שהתובעת בקשה לחייבו בדמי שכירות גבוהים בהרבה. תובעת 1 כפרה מכל וכל בטענה חדשה זו של הנתבעים, ולדעתי מן הראוי לדחותה. לא זו בלבד שהטענה לא נתמכה בראיה חיצונית כלשהי, העובדה כי לא בא זכרה באופן הזה בכתב ההגנה אומרת במקרה זה דרשני. יתרה מכך, שני הצדדים העידו כי מי שפרסם את הדירה ב"יד 2" הייתה דווקא התובעת.

מן הראוי אפוא לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים חודשיים דמי שכירות, ארנונה ושמירה, בסך כולל של 7,155 ₪. יש לקבל את טענת הנתבעים כי אין לחייבם בהתקנת פח אשפה ודמי נקיון חצר ופנים הבית – עניינים שלא הוכחו על ידם.

נותר לדון בטענת הקיזוז שהעלו הנתבעים. בשים לב מצד אחד לעובדה כי התובעים לא בקשו לסיים את החוזה (באופן פורמלי) בשל טענות בדבר מצבה של הדירה, ומצד שני למצב הדירה כפי שנגלה לעיניי בתמונות שהציגו הנתבעים, אני מקבל את טענת הקיזוז בסכום של 1,000 ₪.

אני מורה אפוא לקבל את התביעה בסכום של 6,155 ₪.