זיו-אור נ' סטי ואח'

לפניי תביעה כספית לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב התובעת בתאונת דרכים שאירעה ביום 1.8.2015 ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב.

טענות הצדדים בתמצית

בכתב התביעה, טוענת התובעת כי התאונה התרחשה עת רכבה חנה בחנייה במקביל למדרכה ואופנוע הנתבע 1 פגע ברכבה וגרם לו נזקים. נטען, כי בנה של התובעת פנה לנתבעת 2 המבטחת את אופנוע הנתבע 1, וזו הפנתה את האחריות לרכב נתבעת 3 המבוטח על ידי נתבעת 4.

התובעת עותרת לפיצוי בסך 6,764 ש"ח כמופיע מתחת לצדדים להליך בעמוד הראשון לכתב התביעה. בסעיף 9 לכתב התביעה פירטה את הסעדים המבוקשים כדלקמן: תיקון על פי חוות דעת שמאי- 5164 ש"ח, שכ"ט שמאי 600 ש"ח, אבדן זמן, טרחה ועוגמת נפש- 3000 ₪ ובסה"כ 8,764 ש"ח - סכום גבוה מהסכום שנכתב בתחילת כתב התביעה ואולם התובעת לא פירטה את הטעם לשינוי בסכום. כך גם בסעיף 10 לכתב התביעה חזרה התובעת על סכום התביעה בסך 6,764 ש"ח.

לכתב התביעה צורפו חוות דעת שמאי, רישיון רכב, תמונות, תכתובות וטופס הודעה על תאונה.

מנגד, טענו הנתבעים 1- 2 בכתב ההגנה, כי התאונה אירעה עת אופנוע הנתבע 1 נסע ישר בנתיב השמאלי כדין, לפתע רכב הנתבעת 3 אשר נסע בנתיב הימני, פנה שמאלה לצורך כניסה לחניון בצד הכביש, פגע באופנוע הנתבע 1 וכתוצאה מכך נהדף לעבר רכב התובעת.

בכתב הגנה מטעם הנתבעים 3- 4 טענו כי לפי גרסת הנתבעת 3, התאונה אירעה לאחר שפנתה ימינה מרחוב בוגרשוב לרחוב טשרניחובסקי והאטה את נסיעתה כדי לפנות שמאלה למתחם חניית ביתה. לטענת הנתבעים 3-4, נהג אופנוע, הוא הנתבע 1, שהיה חסר סבלנות לנסיעתה האיטית, ביצע עקיפה משמאל במרווח הקטן שבין רכב נתבעת 3 לבין הרכבים שחונים בצד שמאל לכביש, פגע ברכב נתבעת 3 ונהדף לעבר רכב התובעת שחנה בצד שמאל.

דיון והכרעה 

לאחר ששמעתי את העדויות בדיון שהתקיים בפניי ביום 28.7.2016, עיינתי בתמונות ובשרטוטים שהוצגו לבית המשפט ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לכל הצדדים אחריות לקרות התאונה, מן הטעמים שיפורטו להלן;

האחריות

הנתבע 1 מתאר את נסיבות התאונה כך: "..נסעתי בנתיב השמאלי ברחוב טשרניחובסקי במטרה לפנות שמאלה לרחוב דיזינגוף באיזה שהוא מקום צץ לי רכב מצד ימין שלי.. אם אני לא טועה עמדה בצד ודיברה בטל'. לא יודע בדיוק מה עשתה. היא רצתה להיכנס לתוך החניה עם המחסום בנ/1. נכנסתי ברכב האחורי של הרכב של הנהג. השמשה באמת התנפצה. הרכב האחורי.. נכנסתי בו בכל הכוח. הוא עמד שם בחלק הסמוך לחניה בפינה. אני מסמן על גבי נ/1. הוא עמד סמוך על המדרכה, ממש סמוך אליה. לא עליה אלא סמוך אליה. לגבי החלק הקדמי לא זכור לי שמשהו קרה בחלק הקדמי" (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 3- 10).

הנתבעת 3 העידה כי נסעה ברחוב חד סטרי והתאונה אירעה עת ביקשה להיכנס לחניית ביתה ועל כן פנתה לכיוון שמאל. מתמונות הרחוב שהוצגו בפני עולה כי מדובר בכביש חד סטרי רחב ובו אינם מסומנים נתיבים. בין הנתבעים התגלעה מחלוקת בנוגע לנתיב נסיעת הנתבעת 3 ואולם בהיעדר סימון נתיבים והיותו של הכביש חד סטרי נראה כי לא ניתן לקבוע באופן מובהק באיזה נתיב נסעה. עם זאת, גרסתה של הנתבעת 3 בנוגע לכך שנסעה בנתיב השמאלי של הכביש מסתברת יותר לאור עדותה כי זהו מקום מגוריה, בו נוסעת מדי יום מספר פעמים ומכיון שביקשה להיכנס לחנייה הרי סביר שתנהג בנתיב הקרוב אל הכניסה לחניה. גם מוקד הנזק ברכבה, שפשופים בכנף הרכב, משתלבים עם גרסה זו שכן אם היתה מבוצעת פנייה רחבה יותר מהנתיב הימני הרי שמוקד הנזק ברכבה אמור היה להיות בחזיתו ואולם הוא בצידו בחלק הקדמי. משכך מצאתי כי נהג האופנוע נהג בצד הנתיב השמאלי ולא בנתיב עצמו בניגוד לחוקי התעבורה ועל כן יש לו אחריות להתרחשותה. עם זאת, הנתבעת 3 העידה, כי לא ראתה את הנתבע 1 רכוב על האופנוע בביצוע הפנייה: "ש. מתי ראית את האופנוע בפעם הראשונה. ת. שהוא עף לאוטו...ש. לא ראית אותו לפני שפנית שמאלה. ת. לא." (עמ' 7לפרוטוקול, ש' 26-32). הנתבעת 3 הבהירה כי לא ראתה את הטוסטוס לפני רגע התאונה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 20). משכך, הנתבעת 3 מסיקה אודות נסיבות התאונה מבלי שנתנה דעתה אודות נסיעת הנתבע 1 לצידה. הנתבעת 3 העידה כי "עליתי לרחוב ומיד פניתי שמאלה כדי להחנות." (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 22-23). ברי כי עובר לביצוע פנייה, על הנהג לנקוט משנה זהירות ולבצע פנייה בשים לב לתנאי הדרך.

עם זאת, לאור מר ערן צין, נהג רכב התובעת, לא היה עד לתאונה, כפי שהעיד בדיון שנערך בפניי: "אף אחד לא ראה את התאונה מטעמנו. חזרתי לאוטו וראיתי את האופנוע של הנתבע 1. איני יודע מתי אירעה התאונה. האופנוע היה ללא נהג. פשוט היה מונח ליד הרכב. " (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 17- 20).

עם זאת, על פי העדויות, עולה כי רכב התובעת חנה בחניה אסורה במדרכה המסומנת באדום לבן. נהג רכב התובעת לא זכר היכן חנה בדיוק והתחמק מלהעיד כי חניה שאינה בהתאם להוראות החוק :"ש. האם רכבך עמד במקום שאסור לחנות באדום לבן. ת...אם היה בדיוק איזה צבע? לא זוכר....ש. כן או לא? ת. יכול להיות שכן אדום לבן ויכול להיות שלא. לא זוכר" (פרוטוקול הדיון מיום 28.7.2016, עמ' 3, ש' 15 – 17, 21- 22) ואילו הנתבע 1 סימן בפני בית המשפט את מיקום רכב התובעת על גבי תמונה ממקום התאונה (נ/1) ולפיה עולה כי הרכב חנה באלכסון בחלקו על המדרכה ששוליה מסומנים באדום לבן. אילו לא היה נהג רכב התובעת חונה את הרכב במקום בניגוד לדין, הרי שהרכב לא היה ניזוק. אין בכך שחנו רכבים נוספים בחניה אסורה להצדיק את חניית רכב התובעת שלא כדין.

בנסיבות אלה יש מקום להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו ועל הנתבעים לפצותה בגין החלק הנותר מנזקיה הנובעים מהתאונה. "בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית" (ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21), דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כך שניתן יהא להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 2359/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723). סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדן בחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף, קובע כי את החלק היחסי באחריות "יקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". מבחן זה הוא מבחן "האשמה המוסרית", במסגרתו מוטל על בית המשפט להעריך את משקלה היחסי של התנהגות כל אחד מהצדדים ושיקולים נוספים הנוגעים לקביעת האשם היחסי (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, לא פורסם, ניתן ביום 4.1.09.). בחינת חלקן היחסי באחריות של הנתבעים ייעשה לאורו של מבחן זה. בהתחשב במבחני החלוקה הקבועים בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, ומתוך שקילת אשמם היחסי של הגורמים, ואפשרות המניעה של כל אחד מהם, אני קובעת כי יש לחלק את האחריות בין הנתבעים כלפי התובעת בשווה, כך שכל אחד מהצדדים יישא בשיעור של 33.3% מהנזק. מובן כי הנתבעים נושאים הן באחריות זו יחד ולחוד, כמצוות הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין.

משכך אני קובעת כי לתובע אשם תורם בשיעור של 33.3% לקרות התאונה ולכל אחד מהנתבעים אחריות בשיעור 33.3% להתרחשותה.