ת"ק 8057-10-15 איזנשטדט נ' ויינשטיין

התובע והנתבע גרים בשכנות זה לזה ברח' הדגן בישוב קציר.

במסגרת התביעה המונחת בפני עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך 33,000 ₪, תוך שהוא טוען להתנכלויות ואיומים יומיומיים מצדו, הן כלפיו והן כלפי וילדיו ובאי ביתו ולארוע מסוים שארע ביום 27.8.15 בו תקף אותו הנתבע בבעיטה בחזהו, "פיצח" את פח האשפה בחצרו וגרם לכך שכלבו שלו נשך אותו בעת שהוא ניסה להתגונן מפניו. בעקבות ארוע זה אושפז התובע בבית חולים "הלל יפה" למשך 5 ימים (ר' מסמכי האשפוז). התובע מוסיף וטוען כי התלונן כנגד הנתבע במשטרה (ר' האישור בדבר הגשת התלונה מיום 28.8.15) וכי זה הגיש נגדו תלונה נגדית שנמצאה "שקרית".

במהלך עדותו בבית המשפט תיאר התובע את הארוע העיקרי נשוא תביעתו, כך: "ביום האירוע בשעה רבע לשבע בדיוק הרמתי את השער כדי מטר, שכל זמן ההרעשה שלו (של השער – ר.ס.מ) הוא אולי עשר שניות, ונכנסתי והוצאתי בצורה שפופה ציוד כי יש לי שם ציוד כבד שהייתי צריך להעמיס אותו. בעודי יוצא החוצה בשכיבה, יצא הנתבע מהבית שלו שהוא ממש צמוד לשער, הכניס שתי בעיטות איומות שפספסו אותי...והיה פח אשפה ענקי שהוא פתח אותו, יש לי תמונות עם הטביעות של נעל הספורט שלו ועוד בעיטה שנכנסה לי בחזה. נכנסתי לתוך החצר והנתבע אחרי. יש לי שם בחצר כל מיני ציודים שפחדתי, והכלב הזדקף, מאחר והוא נכנס אחרי, רצתי, שחררתי את הכלב מהרצועה שלו, הרעש של הפיצוץ הזה שהיה מכוון לי לראש בלבל אותי, הייתי מאוד מופתע, לא התכוננתי לזה, נכנסתי פנימה, תפסתי את הכלב שלי ברצועה והתחבאתי מאחוריו כדי להתגונן. אם היה לי נשק הייתי מוציא נשק. הנתבע התכוון להתקיף אבל יש לכלב אילוף שאסור לנגוע בו בקולר ואני אחזתי לו בקולר אז הכלב במקום לתפוס את הנתבע, נשך את היד שלי. אם הנתבע לא היה מתקיף אותי זה לא היה קורה. זה לב התביעה..." וכן: "לא הגשתי תביעה הרבה יותר גדולה כי הפגיעה היא למעשה מהכלב שלי... נכון שזה לא נזק ישיר אלא זה כתוצאה, זה כמו מישהו שזורקים עליו אבנים והוא סוטה עם הרכב ועושה נזק".

את סכום תביעתו מסביר התובע באובדן כושר עבודה למשך 6 שבועות שב- 40 ימים מתוכם הוא שהה בביתו ולא יכול היה לנהוג ברכב, ובסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מהארוע.

הנתבע, המכחיש את כל טענות התובע כלפיו, טוען כי הלה נוהג להתפרץ ולאיים עליו ואף נוטה להסתכסך עם שכנים נוספים ברחוב. לגרסתו, הרקע לסכסוך בינו לבין התובע נעוץ בשער הכניסה לחניה הצמודה אל ביתו, שהינו שער תעשייתי רועש במיוחד המופעל על ידו בשעות לא סבירות באופן המפריע לו ולבני למשפחתו שחדרי השינה שלהם נמצאים בסמיכות. בכל הנוגע לארוע העיקרי נשוא התביעה סיפר הנתבע: "יום אחד הוא הפעיל את השער ביציאה לעבודה, הוא יוצא מוקדם, הפעיל לפני שעה שש, ביום שני וגם ביום השלישי. ביום הרביעי אני כבר ירדתי לברר מה זה, השער היה מורם למחצית, וכשאני מגיע אני רואה את התובע יוצא עם יעה מלא צואה של כלב ואני רואה את זה מול הפנים שלי, בתגובה העפתי את היעה... אני העפתי אותו עם היד שלי, זה נורא מפחיד. אני שומע את התובע אומר אני אראה לך מה זה והוא נכנס בפנים, ואשתי אומרת לי בוא תראה מה קורה, ואז ראיתי אותו מחזיק את הכלב ומטלטל אותו, היא משכה אותי לכניסה של הבית שלי, ואז ראיתי את הכלב קורע לו את היד שלו. אשתי אמרה לי להתקשר למשטרה והתקשרתי, הוא נכנס לאוטו כדי לנסוע, ואני צועק לו תחכה הזמנתי משטרה".

לנוכח טענות הצדדים בדבר מעורבות המשטרה בעקבות הארוע הנדון, הוריתי על הגשת העתק תיק החקירה לעיוני לשם השלמת התמונה. עיון בתיק זה מלמד על תלונותיהם ההדדיות של התובע והנתבע זה כנגד רעהו ולהיפך, כשהנתבע היה הראשון להתלונן, כמו גם על החלטת המשטרה לסגור את התיק בהעדר עניין לציבור לאחר שהשניים הבהירו כי הם אינם מעוניינים בעימות והתובע אף בקש "לסיים את ההליך הפלילי והטיפול המשטרתי כנגד השכן". בהקשר זה אציין כי לא מצאתי כל תמיכה לטענת התובע לפיה תלונת הנתבע כנגדו נמצאה "שקרית" וכי בדיון שהתקיים בפני טען התובע כי הביע הסכמתו "לרדת מהעניין הפלילי" לאחר שחוקר המשטרה אמר לו שהנתבע הינו בעל עסק וקיום הליך פלילי עלול לפגוע בו ומכיוון שהוא עצמו החליט לנקוט נגדו בהליך אזרחי, בדרך של הגשת תביעה קטנה.

לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים ועיינתי בראיותיהם ובהעתק תיק המשטרה שהונח בפני כאמור, דעתי היא כי דין התביעה להידחות.

בהעדר מחלוקת בדבר קיומו של סכסוך שכנים מתמשך בין התובע לנתבע ולאחר שבחנתי את חלקו של כל אחד מהם בארוע נשוא התביעה, הגעתי למסקנה שלא יהא זה נכון ואף לא הוגן להטיל על הנתבע את האחריות לתוצאותיו המרות של ארוע זה מבחינת התובע.

מן העדויות ששמעתי עולה כי הגעת הנתבע אל חצרו של התובע לא נועדה מלכתחילה לשם פגיעה בו וכי אותן בעיטות שהוא ככל הנראה בעט לכיוונו באו בעקבות תחושת האיום שהוא חש כשראה את הלה יוצא מתחת לשער כשהוא מחזיק ביעה שהיה מלא בצואת כלבים והחשש מפני השלכת הצואה לעברו. תגובת התובע אשר לא אחרה לבוא, נעשתה גם היא מבלי שקדם לה תהליך של הפעלת שיקול דעת, כשהוא – כבעליו של הכלב – היה מודע לסיכונים הכרוכים באחיזה בקולרו. כך קרה שכלבו של התובע תקף אותו בנשיכה אשר גרמה לו נזקים שגם בנוגע אליהם אין מחלוקת.

מאחר ולא שוכנעתי בדבר כוונת הנתבע לפגוע בתובע וגם לא מצאתי בה פזיזות או רשלנות כלשהי, אלא שהיא הצטיירה בעיני כתגובה אינסטינקטיבית של אדם החש מאוים ולא יכול ואף לא צריך היה לצפות את האפשרות שנסיון התובע להתגונן מפניו על ידי אחיזה בקולר כלבו יביא לכך שהכלב שלו עצמו יתקפנו, סברתי כי דין התביעה להידחות, כאמור.