ת"ק 8057-01-15 מבורך ואח' נ' צביר

מונחת לפני תביעה לפיצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו לרכבם בעקבות פגיעה בזדון של הנתבע ברכבם ביום 2.9.14 וכן תביעה שכנגד.

לטענת התובעת 2, היא החנתה את רכבה בכניסה לבית הספר של בתה הבכורה ונעדרה מהמקום ל – 10- 15 דקות כשהלכה להוציא, יחד עם בתה בת ה- 3.5 את בתה הבכורה מיום הלימודים. כשחזרה התנפל עליה הנתבע, קילל וגידף אותה על שחסמה את כביש היציאה מרחוב ביתו עם רכבה, ומעל לכל, שרט בנוכחותה את רכבה באופן ברוטאלי באמצעות מפתח שריטות עמוקות וגרם לרכבה נזק כבד. היא התלוננה במשטרה, מסרה עדות ולדעתה גם הנתבע נחקר באזהרה במשטרה. התובעים תמכו את כתב תביעתם בחוות דעת שמאי האומד את הנזק שנגרם לרכבם וכן בתמונות שצולמו במקום ובזמן הארוע והמצביעות על הנזק הגדול שנגרם למכוניתה מהשריטות אותן שרט הנתבע. תמונות אלה צולמו בהפרש זמן קצר לאחר שצולמו התמונות עליהן מדבר הנתבע בהמשך והמראות כאילו המכונית ללא פגם.

מטעם התביעה העידה עובדת הצהרון של בית הספר אשר הגיעה למקום ראתה ושמעה את הנתבע מאיים וצועק על התובעת 2, [וגם על העדה] וכן מחזיק בידיו מפתח שלוף. לשיטתה: "הסיבה שאני נכנסתי היא כי ראיתי אותו מתנפל עליה (על התובעת- ד.א.) בצעקות בצורה בוטה 2 ילדות בוכות התובעת לא מתפקדת,... הרכב היה שרוט כולו, הוא החזיק את המפתחות שלו בעצמה נוראית כשמפתח אחד בולט כלפי מעלה, השריטות היו עגולות..." (פרוטוקול עמ' 4). עדה זו היא שצילמה בפועל את הרכב השרוט.

הנתבע מכחיש כי גרם נזק למכונית התובעים. הוא טען כי היה בסערת רגשות קשה עקב העובדה כי התובעת 2 חסמה לו את היציאה מהבית. לדבריו כתוצאה מהאיחור הוא הפסיד עסקה בה היה אמור להרוויח סכום אדיר ולכן אף הגיש תביעה שכנגד. הוא הראה תמונות מזמן הארוע שמוכיחות לדבריו כי רכבם של התובעים היו ללא שריטות וללא פגם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, ושמעתי את עדויות הצדדים והעדה הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל מן הנימוקים שיפורטו להלן:

1. אין מחלוקת בדבר מקום חנית רכב התובעים במקום החוסם את היציאה מן הרחוב ההולנדי בו מתגורר הנתבע.

2. בכתב תביעתו טוען הנתבע כי המתין 45 דקות עד שהתובעת הגיעה. בבית המשפט הוא כבר צמצם את הזמן, ואילו הנתבעת העידה כי נעדרה כ – 10- 15 דקות בלבד.

3. שמעתי את עדות התובעת שהיתה מהימנה עלי, ואני מאמינה לה כי נעדרה את משך הזמן שציינה. הדעת נותנת כי זהו פרק הזמן שנדרש לה כדי להוציא את ילדתה מבית הספר וממילא ככל שהתכוונה היתה לשהות במקום לאורך זמן מלכתחילה לא היתה מחנה את רכבה במקום שיכול להוות חסימה לרכב אחר. אני מאמינה לתובעת כי הנתבע בחמת זעם קילל וגידף אותה, ובנוכחותה ובנוכחות בנותיה שרט מול עיניה את רכבה באמצעות מפתח שריטות עמוקות. היא היתה בהלם עד כדי כך מהתנהגותו האלימה של הנתבע עד שנאלצה לבקש מעובר אורח להזיז את רכבה מהמקום.

4. עדותה נתמכת גם בעדות עובדת הצהרון וכן בעדות הנתבע עצמו שאמר "כי היה בסערת רגשות עמוקה".