ת"ק 8014-02-15 שטרן נ' כרמלי ואח'

ביום 20.1.15 ביקרה התובעת אצל הנתבע 1, רופא מומחה בכירורגית כלי דם (ומנהל מחלקה במרכז רפואי כרמל (להלן: "הנתבע")) לצורך ייעוץ בעקבות טיפול שקיבלה אשר כלל הזרקות קצף לפתרון בעיית ורידים שהיא סובלת ממנה, ואשר כשל. ויודגש כי הטיפול שכשל לא בוצע ע"י הנתבע.

בעבור הייעוץ שילמה התובעת סך של 1,000 ₪.

ביום 3.2.15, בחלוף פחות משבועיים ממועד הביקור הוגשה תביעה זו, על סך של 33,200 ₪ (!!) וזאת בגין "רשלנות רפואית במקום ייעוץ" מצידו של הנתבע, כפי שנרשם בכתב התביעה.

בפתח הדיון שהתקיים בפני צמצמה התובעת את תביעתה להחזר הסך של 1,000 ₪ ששילמה לנתבע, זאת לטענתה לאחר שהסכום שננקב בכתב התביעה ננקב ב"עידנא דריתחא" ובפועל היא מבקשת את החזר הסך של 1,000 ₪ בלבד וזאת, לטענתה, בשל העובדה שלא קיבלה כל שירות כנגד אותו התשלום.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טיעוני הצדדים בפני אני מוצאת את התביעה משוללת כל בסיס ולמרות נסיונותי להבין את מניעיה של התובעת בהגשתה, הדבר נשגב מבינתי.

התובעת מודה כי היתה בביקור אצל הנתבע, הלה ביצע בדיקת דופלקס, והפנה אותה לד"ר זלמנוביץ', מי שמוכר לו כמומחה בתחום הזרקות הקצף לורידים, לצורך קבלת חוות דעת ממנו אודות הסיבות לכשלון הטיפול הקודם שקיבלה התובעת ואפשרויות הטיפול בו. כפי שפירט הנתבע בכתב הגנתו ובטיעוניו בפני, הוא סבר כי קודם למתן ייעוץ באשר לאפשרויות הטיפול העומדות בפני התובעת, ולאור העובדה כי הוא עצמו אינו בעל מומחיות בתחום ההזרקות, מן הראוי להיוועץ עם מומחה בתחום ולצורך כך הפנה את התובעת לד"ר זלמנוביץ' וביקש כי תחזור אליו עם חוות דעתו של הלה.

התובעת גם מודה כי על אף הפניית הנתבע לא פנתה לד"ר זלמנוביץ' וזאת מאחר והתברר לה כי ד"ר זלמנוביץ' יכול להציע לה רק טיפול בהזרקות, דבר שלא היתה מעונינת בו לאור נסיון העבר. התובעת בטיעוניה בפני ציינה כי היתה בעבר בייעוץ אצל ד"ר זלמנוביץ' (פרט מידע שלא הובא בפני הנתבע בעת ביקורה אצלו) ולפיכך לא מצאה כל טעם לפנות אליו שוב. משכך, לא עשתה התובעת את אשר ביקש הנתבע ואף לא הגיעה לתור נוסף שנקבע לה אצלו ליום 10.2.15, אלא במקום זאת פנתה בתביעה זו ביום 3.2.15.

מהעולה לעיל עולה בבירור כי התובעת היא שסיכלה את השלמת הייעוץ שהנתבע ניאות לתת לה, שכן היא לא אפשרה לו להשלים את הייעוץ הן בכך שלא פנתה כלל לד"ר זלמנוביץ' והן בכך שלא חזרה לביקור הנוסף על מנת להמשיך את הליך הייעוץ אצל הנתבע. הסבריה של התובעת להתנהגות תמוהה זו מצידה אינם מתקבלים על דעתי, וגם באם היה קושי מסויים לתקשר עם הנתבע בימים שלאחר הביקור אצלו כנטען על ידה, לא ברור לי מדוע במקום להיפגש עימו ביום 10.2.15, לשוחח עימו ולהבין לאן יתקדם הייעוץ, העדיפה היא לשים פעמיה לבית המשפט ולהגיש תביעה מופרכת על הסכום המקסימלי שניתן לתבוע בתביעה קטנה.

כל טענות התובעת כי הנתבע לא הסביר לה את משמעות הבדיקה שביצעה או את מטרת הפנייתה לד"ר זלמנוביץ', אפילו באם היו נכונות, אינן מהוות הסבר להעדר פנייה חוזרת שלה אל הנתבע לקבלת כל הסבר נדרש, ובעיקר להשלמת הליך הייעוץ אשר הנתבע היה מוכן להמשיך בו ולצורך כך אף קבע פגישה נוספת עימה. אין לי אלא לשער כי התובעת, לאחר שהסכימה לשלם את הסך של 1,000 ₪ עבור ייעוץ של מומחה שהוא ראש מחלקה בבית חולים, התחרטה והחליטה שלא מתאים לה לשלם את הסך הנ"ל עבור הייעוץ ובשל כך הוגשה תביעה זו. גם באם אקבל טענתה של התובעת כי היא "נכוותה" מרופאים שונים לאורך הטיפול בבעייתה הרפואית, אין בכך הסבר מספק מדוע דווקא כלפי הנתבע העלתה טענות חסרות כל בסיס, אשר יש בהן גם להשחיר פניו של הנתבע כאיש מקצוע.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובעת ומחייבת אותה בהוצאות התואמות את שאט הנפש מהתנהלותה ואופן הגשת התביעה על סכום כה מופרך, וכן מבזבוז זמנו של הנתבע אשר במקום לשרת חולים אחרים נאלץ להשחית זמנו על הגשת כתב הגנה והתיצבות לדיון, וזאת בסך של 1,500 ₪.