ת"ק 7712-12-14אילהאם נ' זמיר ואח'

1. מונחת לפני תביעה לפיצוי התובעת בגין תאונת דרכים מיום 5.12.14.

2. הגם שבסעיף 5 לכתב ההגנה מכחישים הנתבעים את אחריותם לתאונה הרי שמעשית הם הכירו באחריותם, ואף פיצו את התובעת בסכום – שלדעתם – לא שנוי במחלוקת, והדיון שהתקיים בפני נסוב סביב הפרשי סכומים שקוזזו – לטענת התובעת – שלא כדין מהפיצויים שהגיעו לה בגין התאונה. מכיון שכך, נדונה שאלת רשלנותו התורמת הנטענת של נהג התובעת, ושאלת גובה הנזק הראוי בלבד.

3. אין מחלוקת כי כתוצאה מהתאונה הפכה מכונית התובעת לאובדן מוחלט ונמכרה כשרידים. התובעת תמכה את כתב תביעתה בחוות דעת שמאי מומחה שקבע כי שיווי ערך מכונית הנתבעת בפועל היה 24,759 ₪ ובניכוי תמורת השרידים שהתקבלה בידי התובעת היתרה היא 22,139 ₪.

4. הנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאי נגדית, והבסיס לחישוב התשלום שהם עשו היה מחיר נמוך ממחיר המחירון לאור גיל הרכב, חוסר האפשרות לבדוק את העבר הביטוחי של מכונית התובעת, חוסר האפשרות שלהם לבדוק את הרכב וכן הטלת אשמה של רשלנות תורמת מצד התובעת בכך שרכבה עמד ללא אורות וללא תמרור אזהרה. הנתבעים נכו 20% ממחיר הרכב וכן אישרו שכר שמאי של -.800 ₪ בלבד.

5. לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, שמעתי את טענות הצדדים ועדויותיהם הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ולהלן נימוקי:

א. התביעה נסמכת על חוות דעת שמאי מטעם התובעת, חוות דעת זו לא נסתרה בחוות דעת נגדית, ואין לבית המשפט אלא את מה שיש בפניו.

ב.אינני מקבלת את ההסבר כי בגלל שהרכב ישן יש לנכות ממחירו באופן שרירותי 20%. אילו רצו הנתבעים מבחינה מקצועית לבסס טענה זו, היה עליהם להמציא חוות דעת שמאי נגדית, ולאפשר לתובעת חקירה נגדית עליה. הדבר לא נעשה, ומכיון שכך חוות הדעת של התובעת לא נסתרה.

ג. באשר לטענותיה בדבר זכותה לקזז 20% מהמחיר היה עליה לתמוך זאת בחוות דעת מומחה. הדין הוא כי בעניינים שבמומחיות יפסוק בית המשפט על פי חוות דעת מומחים. בית המשפט איננו מומחה בתחום הערכת שוויין של נזקי מכונית והפרמטרים לקביעת גובה נזקים כאלה, הוא הדין גם באשר לנציג הנתבעים שגם הוא איננו שמאי רכב מומחה וטענתו בענין זה הן טענות בעלמא. רק על מנת לסבר את האוזן, גם השמאי מטעם התובעת היה ער ל"גילו" של הרכב ולמספר הקלומטרים הרב שנסע ולמספר הידיים בהם התגלגל רכב זה ובחוות דעתו הפחית מערך הרכב את העובדה כי הרכב היה יד 8 והיה עם מד אוץ במספר קלומטרים גבוה, כך שהנתבעים עשו הפחתה נוספת גם מסכום הרכב המופחת אותו קבע השמאי מטעם התובעת.

ד.נהג רכב התובעת העיד כי נסע במהירות של 40-50 קמ"ש בעת התאונה ולא עצר, באמצע הכביש, כטענת הנתבעת 1. נהג רכב התובעת גם אישר כי כל האורות במכונית היו תקינים. אני מקבלת את גרסתו של נהג התבועת בעניין זה ומאמינה לו כי אומנם כך היה וכי הנתבעת 1 פגעה בו מאחור בעת שנסעה במהירות גדולה כפי שהוא תאר. תיאורו של נהג רכב התובעת כפי שגם אושר על ידי הנתבעת 1 באשר לאופן הפגיעה ושהעידה בעדותה בבית המשפט כי "הוא עצר ואני המשכתי לנסוע, לא ידעתי כי הוא עוצר והמשכתי לנסוע" ומתיישבים עם שורת ההגיון והשכל הישר בנסיבות העניין לאופן שבו אירעה התאונה. היינו, כי הנתבעת לא שמה לב לנעשה בכביש וממילא לא שמרה מרחק נאות מהרכב שלפניה ונכנסה בו. נציג הנתבעת טען כי עצם העובדה שהפגיעה ברכב התובעת היה בצדו האחורי שמאלי יש בה כדי ללמד כי הנתבעת 1 לא נסעה במהירות גבוהה כפי שטען נהג התובעת, שכן היא הספיקה להסית את רכבה הצידה. אני דוחה טענה זו של נציג הנתבעת. עצם המכה ברכב התובעת, בעודם נוסעים בנתיב המרכזי, שנזרק לגדר הביטחון שמעבר לנתיב הימני והפכה אותו לאובדן מוחלט מעידים על כך כי הפגיעה היתה חזקה מאוד וממילא כתוצאה ממהירות גבוהה של רכב הנתבעת 1. משכך, אינני מוצאת לקבוע רשלנות תורמת של נהג רכב התובעת וממילא את זכות הנתבעים לנכות סכום כל שהוא בגין "רשלנות" כזו.