ת"ק 7593-03-14 ויינר ואח' נ' מרקוביץ ואח'

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.התובעת 2 והנתבע 1 היו מעורבים בתאונת דרכים בצומת הרחובות האלמוגים והנחשול בראשון לציון.

2.התובעים טענו כי בעת שרכבם היה בעמידה מוחלטת בצומת, לאחר שהתובעת נעצרה במהלך נסיעתה לאחר שהבחינה שנתבע נוסע לאחור. לטענתם, הנתבע נסע לאחור מתוך הרחוב ההולנדי שמול רחוב הנחשול, תוך כדי סיבוב, כדי להחנות ברחוב האלמוגים, ובמהלך נסיעה זו פגע בחזית הרכב בו נהגה התובעת.

התובעים עתרו לפיצוי על בסיס חוות דעת שמאי שוצרפה לכתב התביעה, ממנה עולה שעלות התיקון לחזית הרכב היא בסך של 7,585 ₪. לסכום זה בקשו להוסיף סכום נוסף בגין הוצאות לתשלום שכר השמאי, עגמת נפש ובזבוז זמן.

3.הנתבע טען כי תמרן לכניסה לחניה בנסיעה לאחור בכך שעלה למדרכה באזור הכניסה לרחוב ההולנדי ולאחר מכן נסע לאחור לתוך מקום החנייה. לטענת הנתבע, התובעת התפרצה לצומת שבו נסע, בלא לתת לו זכות קדימה חרף תמרור עצור הנמצא במקום ופגעה בצדו השמאלי של רכב הנתבע, באזור הדלתות.

הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד במסגרתו דרש פיצוי בגין הוצאות תיקון צדו השמאלי של הרכב בסך 5,782 ₪, ירידת ערך בסך 3,536 ₪, הוצאות שכר השמאי והוצאות משפט.

דיון והכרעה

4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גירסת התובעת ולפיכך יש לדעתי לקבל את התביעה ברובה ולדחות את התביעה שכנגד, הכל כפי שיפורט להלן.

5.התובע טען כי לא ייתכן שהתאונה התרחשה כפי שתיארה התובעת, שכן אם היה בנסיעה והתובעת בעמידה, היה חייב רכבו להיפגע גם בחלקו הקדמי וגם האחורי. אתייחס לשני חלקי טענה זו:

אמנם, אין בחוות דעת שמאי התובע תיעוד לפגיעה בכנף הקדמית-שמאלית ברכב הנתבע, אך העדרו של נזק כזה שולל גם את גרסת הנתבע, ואינו תומך בתיאור התאונה כפי שהובא על ידו. הנתבע טען כי התובעת פגעה בו ברכבו כשהיא היתה בנסיעה, ונקודת הפגיעה היא בדלת האחורית ברכבו. באם כך היה הדבר, הרי שהמשך נסיעתו לאחור היה מביא לפגיעה משמעותית וניכרת בכנף הקדמית, בהתאם לעומק המעיכה הראשונית. ניתן להסביר את העדרה של פגיעה בכנף הקדמית ברכב התובע רק בכך שהמגע בין הרכבים היה בעומק משתנה, בשל זווית הנסיעה של הנתבע, כפי שתיאר התובע.

אני מסכימה עם הנתבע כי בהתאם לתיאור התובעת, צריך היה להיגרם נזק מסוים לכנף האחורית-שמאלית ברכב הנתבע, אלא שנזק כזה נמצא ותועד על ידי שמאי הנתבע

6.זאת ועוד, הוצגו בפני תמונות בטלפון הנייד של התובע, בהם נראה רכב הנתבע לאחר שנעצר במקום החנייה, כשמספר הרישוי של רכב התובע תחת הגלגל האחורי שמאלי. אמנם, הנתבע טען כי התובע הרים את מספר הרישוי בלא שיהיה צורך להזיז את הרכב, אך לא הכחיש כי לוחית הרישוי הגיע למיקום צמוד לצמיג האחורי ברכבו.

באם התאונה היתה מתרחשת כפי שתיאר הנתבע, מהתנגשות התובעת ברכבו, היה מספר הרישוי נדחף ונמעך לתוך רכב התובעת או לכל הפחות, היה נופל על הכביש במקום הפגיעה. מאחר שהנתבע נסע לאחור ולדבריו המשיך לנסוע לאחור מרגע הפגיעה ועד שנעצר במקום החניה – לא ניתן להסביר את מקום הימצאותה של לוחית הרישוי בצמוד לגלגל האחורי ברכבו, אלא אם תתקבל גרסת התובעת כי הנתבע "לקח לי את כל החלק הקדמי והמשיך לנסוע".

7.מאחר ומצאתי לקבל את גרסת התובעת במלואה, אין לטעמי מקום להשית עליה אחריות תורמת כלשהי לאירוע ולתוצאותיו. כפועל יוצא, נדחית התביעה שכנגד.

8.אינני מקבלת את העתירה לפיצוי בגין נזק לא ממוני כדוגמת טרדה או עוגמת נפש. בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק זה. בקביעת הוצאות המשפט של התובע להלן, נשקלו טענותיו לעניין עוגמת הנפש.

סוף דבר

9.התביעה מתקבלת בחלקה, תוך חיוב הנתבע לשלם לתובע 1 (בעל הרכב) סך של 8,435 ₪ (סכום הנזק הישיר בצירוף שכרו של השמאי).

10.לאחר ששקלתי את הוצאות משפט, את דחיית התביעה שכנגד, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין, את הטרחה שנגרמה לתובעים ואת כלל נסיבות העניין, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 9,000 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעים או מי מהם, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.