ת"ק 7426-05-16 בסט נ' בונומו ואח'

בפני תביעת התובע לפיצוי בסך 4,500 ₪ בגין נזק שנגרם לרכבו בתאונת דרכים מיום 14.4.16 במהלכה פגע בו מאחור רכבה של הנתבעת 4 בו נהג הנתבע 2.

הנתבעים 2+4 אינם חולקים על העובדה שרכבם מסוג קיה ספורטז' (להלן: "הרכב האמצעי") פגע ברכב התובע אלא שלטענתם פגיעה זו נבעה מהדיפה שהדף את רכבם רכב הנתבע 1 המבוטח על ידי הנתבעת 3 מסוג פז'ו 208 (להלן: "הרכב האחורי"), אשר כתוצאה ממנה הוטח ברכבו של התובע.

הנתבעים 1+3 אינם מכחישים כי פגעו ברכב האמצעי של הנתבעים 2+4 מאחור אולם טוענים כי הדבר קרה לאחר שרכב זה כבר פגע ברכב התובע, באופן שרכבם הצטרף לתאונה קיימת ולא גרם אותה ועל כן אין להם אחריות לקרות הנזק לרכב התובע.

כל הנתבעים טוענים כי הנזקים מוכחשים מאחר שהתובע לא צרף כל הוכחה אודות גובה נזקיו, אולם התובע לא נשאל כל שאלה בענין זה במהלך חקירתו.

דו"חות השמאי שכן הוגשו במסגרת ההליך הינם – הדו"ח ביחס לרכב הנהאמצעי ממנו ניתן ללמוד כי הנזק בחלקו הקדמי הוערך בסך 1,150 ₪ ולחלקו האחורי בסך 3,047 ₪ (דו"ח שמאי זה סומן נ'3 אך בשל תקלת הקלדה לא נרשם סימון זה בפרוטוקול הדיון), והדו"ח ביחס לרכב האחורי (נ'1) ממנו ניתן ללמוד כי הנזק בחזית רכב זה הוערך בסך 11,941 ₪.

בין הצדדים מחלוקת לגבי מיקומה המדוייק של התאונה על גבי הגשר הממוקם במקום והאם התרחשה כשכלי הרכב בעליה או בירידה, אולם אין חולק כי רכב התובע עמד ורכבי הנתבעים היו במצב של האטה.

התובע עצמו, שעדותו היתה אמורה להיות בעלת משקל מהותי באשר אין מבחינתו העדפה מי מן הנתבעים יחוייב לפצותו, לא ידע לומר האם קדמה לפגיעה ברכבו פגיעה של הרכב האחורי באמצעי או שפגיעה זו קרתה רק לאחר הפגיעה ברכבו, למרות שבכתב התביעה ציין כי נפגע מן הרכב האמצעי שנהדף על רכבו.

יחד עם זאת, התובע לא זכר אילו נזקים ראה בכלי הרכב המעורבים הנוספים, לא זכר אם היה מרחק בין הרכב האחורי לאמצעי לאחר התאונה כשיצא מן הרכב אולם זכר לומר כי שמע רק מכה אחת וכי עמד ברמזור אדום בעת הפגיעה.

לאחר שעיינתי במוצגים ובעדויות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות אני סבור כי יש להעדיף את הגרסה הטוענת כי הרכב האחורי פגע ברכב האמצעי והדפו על רכב התובע, ואנמק.

לרכב האחורי נגרם הנזק הכבד ביותר, מה שמתיישב עם הפגיעה העוצמתית ביותר – על אף טיעוניו כי העלות הגבוהה נובעת מכך שמדובר ברכב חדש שכל חלפיו היו חדשים ומקוריים, שכן מציאות זו לא אמורה היתה להביא לנזק גדול פי שלושה לערך מנזקו המקביל של כל אחד משני כלי הרכב הנוספים המעורבים בתאונה, זה שנגרם בפועל במוקד היקר יותר של הרכב האמצעי והסכום הנתבע על ידי התובע.

לרכב האמצעי נגרם מאחור נזק כבד בהרבה מזה שנגרם לו בחזית – שעלותו יותר מכפולה, מה שמתיישב עם מצב בו הפגיעה בו מאחור היתה חזקה יותר באופן משמעותי מזו שפגע מלפנים ברכב התובע, ותיאור שכזה מתיישב עם פגיעת הדיפה בה הרכב הפוגע מאחור פוגע ברכב האמצעי בעצמה גדולה יותר מזו בה פוגע הרכב האמצעי ברכב הקדמי.

יתרה מזאת, לו אכן הצטרף הרכב האחורי לתאונה הקיימת לא היה אמור להיות הנזק במוקד הקדמי של הרכב האמצעי כה קטן ביחס לנזק במוקד האחורי, באשר מדובר היה – לפי תיאור זה – במוקד שנפגע פעמיים, פעם אחת בפגיעה המקורית ופעם נוספת בעקבות הצטרפות הרכב האחורי לתאונה, בעוד שהמוקד האחורי נפגע רק פעם אחת.

הפגיעה השניה, לו התרחשה, אמורה היתה להעצים את הנזק במוקד הקדמי שכבר נגרם מן הפגיעה הראשונה, ולפחות לצמצם את הפער בינו לבין הנזק במוקד הקדמי כך שלא יהיה בשווי כפול.

לא זו אף זו, התובע זכר כי שמע רק פגיעה אחת.

לו הצטרף הרכב האחורי לתאונה קיימת אמורים היו רכבו של התובע ואף גופו לספוג 2 מכות, אחת בכל פגיעה, ומדובר בחויה שקשה לי להניח שתשכח בנקל.

מאידך, אם הפגיעה הראשונה היתה פגיעת הדיפה בין 2 כלי הרכב שמאחוריו, בה לא היה רכבו מעורב, ורק לאחריה כשנהדף על רכבו הרכב האמצעי חש התובע מכה מתיישב הדבר יותר עם תיאור של מכה אחת כפי שמסר בעדותו, כאשר בנסיעה בחלונות סגורים ייתכן בהחלט שהתובע אף לא שמע את רעש הפגיעה הראשונה ואילו את הפגיעה השניה חש.

לאור האמור אני מעדיף את הגרסה על פיה מדובר בתאונת הדיפה בה הרכב האחורי, רכבם של הנתבעים 1+3, פגע ברב האמצעי של הנתבעים 2+4 והדף אותו אל רכב התובע וכתוצאה מכך פגע בו הרכב האמצעי.