ת"ק 7120-04-11 כהן נ' דרבה ואח'

התביעה הינה בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובע בעקבות תאונת דרכים.

התאונה התרחשה ביום 1/8/10 בצומת "ביל"ו".

בעת התאונה רכב התובע על אופנועו ואילו הנתבע 1 נהג ברכב מסוג מיצובישי.

אין ספק כי היה מגע בין הרכבים.

הכלל הינו כי "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר שנטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים השונים שהוגשו לרבות מקום התאונה, אני סבור כי

התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ואף למעלה מכך, שוכנעתי כי התובע הוא האשם בקרות התאונה.

יודגש כי הן התובע והן הנתבע מסרו גרסאות שונות במקצת במשטרת ישראל ולחברות הביטוח ובעדותם.

עם זאת, שינויים קטנים ולא משמעותיים נובעים מקושי ניסוחי וממגבלת הזיכרון האנושי.

להלן אפרט את הנימוקים בעטיים אני מעדיף את גרסת הנתבע.

ראשית, התובע טען כי הנתבע הודה באשמו מיד לאחר התאונה במקום התאונה וכן יום למחרת בטלפון. בנוסף טען כי הנתבע הודה באשמו בפני אביו של התובע.

הנתבע הכחיש נמרצות ותגובתו נראתה לי אמינה. יתר על כן, אבי התובע לא אמר דבר בעדותו על כך שהנתבע הודה כי הינו אשם בתאונה.

שנית, בהודעה שמסר התובע במשטרת ישראל אמר "..בלי שום אזהרה או איתות נכנס בי לתוך צידי השמאלי.." ואילו לחברת "הפול, הודיע כי:"..פנה לפתע ימינה וחסם אותי...לכן נאלצתי לבלום, החלקתי על הכביש..".

גם מעדותו עולה כי לא נפגע בצידו הימני של האופנוע.

שלישית, במבחן ההגיון נראה לי נכון יותר כי תחילה פגע האופנוע באחורי הרכב והושלך לכביש ופגע בגדר מאשר שבלם, החליק ונעצר מתחת לפגוש רכב הנתבע.

שהרי אם האופנוע בלם והחליק מהירותו היתה נמוכה משל הרכב שלא עצר נסיעתו ולכן לכאורה לא היה צריך להיות מגע בין הרכבים והאופנוע לא היה מגיע מתחת לפגוש הרכב.

עוד אציין כי אמנם בתיאוריו ציין הנתבע כי נסע בנתיב הימני אך ממקום שממנו הגיע נתיבו אכן היה הימני.